נחתתי חזרה בבנגקוק מהונג קונג לכמה ימים של התארגנות כשהיעד הבא והאחרון הוא מיאנמר (בורמה).
ביום שישי בזמן שהותי בבנגקוק עברתי ליד המרכז למטייל (סוכנות טיולים ומסעדה ישראלית) וראיתי קבוצה של ישראלים יושבת במסעדה. עצרתי רגע והצצתי ובמבט גנוב כולם נראו תרמילאים. חשבתי שיהיה רעיון טוב לשאול אם מישהו בדרך לבורמה כי עד עכשיו התכנון היה לנסוע לבד.
אחת הבנות אמרה שהיא נוסעת (שמה אלמוג) והזמינה אותי להגיע לארוחת שישי בבית חב”ד, יהיו שם גם בן והודיה שגם הם נוסעים לבורמה.
שלושתם היו אמורים להגיע יום אחריי.
קצת על בורמה!
בורמה הוקמה ב8 בינואר 1948, ממש קרוב אלינו (גם היא קיבלה את העצמאות מבריטניה) ולא בכדי יש קשר מעולה בין המדינות. ראש המדינה הראשון שביקר בישראל לאחר הקמתה, היה ראש ממשלת בורמה.
ב1962 השתלטה חונטה צבאית בהפיכה על המדינה, הפכה אותה לדיקטטורה וסגרה אותה לשאר העולם. בידוד כמעט מוחלט.
ב1988 פרצו התקממויות גדולות והכת הצבאית טיפלה בהם ביד קשה. אונג סן סו צ’י, בתו של אחד מהגנרלים שהובילו לעצמאותה של בורמה ויו”ר של המפלגה לדמוקרטיה נאמה מול מיליון איש במהלך ההתקממויות וצברה פופולריות רבה.
הכת הצבאית הסכימה לערוך בחירות ב1990, אך לאחר שראתה שמפלגתה של סו צ’י קיבלה כמעט 80% מהקולות, היא התקפלה, ביטלה את הבחירות ושמה את סו צ’י במעצר בית on-off למשך 20 שנה שמהלכם (91′) היא זכתה בפרס נובל לשלום (אך קיבלה אותו רק ב2012).
בשנים האחרונות התחלף השליט באחד שמוכן לאט לאט להיפתח יותר לדמוקרטיזציה. הוא פתח את בורמה (שב1989 שונה שמה למיאנמר) לתיירים ובעוד מספר חודשים יערכו בחירות שיש אומרים שיהיו דמוקרטיות לגמרי. ממה שדיברתי עם האזרחים הם מתרגשים מאוד, מצפים מאוד לדמוקרטיה ומקווים שסו צ’י תיבחר לנשיאה.
בורמה נפתחה לתיירים רשמית רק ב2010 ככה שזו המדינה האותנטית ביותר באזור.
במיאנמר יש מאות קבוצות אתניות וכ137 שפות שונות. עד היום חלקן נלחמות עם הממשלה ויש אזורים שאסור לזרים להיכנס אליהם בשל כך.
נחתתי בינגון, העיר הגדולה ולשעבר הבירה ולקחתי מונית להוסטל. הנהג הוריד אותי פה:
פגשתי בהוסטל שני ישראלים ויצאתי לטייל איתם בעיר.
מסתבר שבדיוק באותו יום פתחו את הסניף kfc הראשון במדינה (מתחילה לעבור מודרניזציה… זמן מעולה לבקר בה עכשיו) וכמובן לאור המאורע היינו חייבים לאכול בו. לקחנו דלי עצום לחמישה אנשים.
ביקרנו בשוודה-גון, אחד המקומות הקדושים ביותר לבודהיזם, מקדש עם סטופת ענק.
אמנם בעיר פזורים מקדשים וסטופות רבות
אך אפשר להכריז עליה כעיר האסיאתית השנואה עלי ביותר. גשומה מאוד ופקוקה מאוד.
למחרת, חיכיתי בלובי למטה בהוסטל לאלמוג, הודיה ובן, אמרתי להם איפה אני ישן. הרי הם מגיעים בדיוק באותה טיסה כמו שלי וידעתי פחות או יותר כמה זמן לקח לי להגיע להוסטל מהשדה. אחרי שעבר זמן מה והם לא הגיעו, החלטתי שהם כנראה הלכו להוסטל אחר והבנתי שאין לי טעם לרדוף אחריהם ואמשיך לבדי. עשיתי צ’ק אאוט ונסעתי לעיר לקנות כרטיס אוטובוס ליעד הבא. כשחזרתי להוסטל, הלכתי רגע לקומה מעל הלובי להשתמש בשירותים ופתאום אני רואה סנדלי שורש בכניסה לחדר. נכנסתי ואני רואה בפנים את אלמוג בן והודיה. סתם הייתה חוסר הבנה. ומאז לא נפרדנו כמעט עד סוף בורמה.
צריך להבין שבורמה מדינה מאוד ייחודית עם תרבות שלהם.
למשל, הבנות ולעיתים גם הבנים והילדים שמים על הפנים שלהם מן קרם שמוציאים מגזע של עץ שנקרא “טנקה”. הם מאמינים שזה שומר להם על הפנים
הודיה, אני, בן ואלמוג עם טנקה
עוד, יש להם תרבות עניפה של tea-shops, ואחד המשקאות העיקריים הוא לפא-יה. תה עם חלב מרוכז.
בן ואני שותים אותו
כמעט כל הגברים במיאנמר לובשים לונג’י- סוג של חצאית מסורתית.
והמנהג האהוב עלי ביותר, הוא שכאשר לוקחים או נותנים לך משהו (כסף למשל) מצמידים את היד השנייה ליד שאיתה מעבירים את החפץ- כאות של כבוד. איזה יופי! למה אנחנו לא עושים את זה? למה אנחנו לא מכבדים ככה אחד את השני…..
מינגון המשכנו ליעד שנמצא כחמש שעות דרום מזרחית לינגון- ההר המוזהב. מדובר בהר שמונח עליו סלע מוזהב, שלא ברור איך הוא לא נופל. החבר’ה מאמינים שבראשו יש שערה של בודהה ולכן הוא מאוד קדוש.
קמנו שם מוקדם בבוקר וראינו את הנזירים הצעירים (נוביסים) הולכים בטור עם הסירים שלהם ומצפים מהתושבים לשים להם אוכל
עלינו להר במשאית פתוחה והיה מבול משוגע. אבל איך שהגענו למעלה הגשם הפסיק. בהתחלה עוד היה ענן וערפל
אבל אח”כ התבהר והתקרבנו אל הסלע (איך הוא לא מחליק ונופל???)
פגשנו בנוביסים מתפללים (שימו לב שהגלימות של הנזירים הן בצבע שונה בבורמה לעומת שאר אסיה)
ואז אוכלים את האוכל שקיבלו בבוקר מהתושבים
משם נסענו לעיירה שנקראת קאלאו. רוב האנשים מגיעים אליה כדי לעשות טרק לאגם שנקרא אינלה (inle), אבל אנחנו הגענו גם בעקבות ספר מפורסם שנקרא אמנות ההקשבה לפעימות הלב. הוא אמנם בדיוני אך העלילה מתרחשת בעיירה.
נכנסנו לאחד מהמנזרים הרבים בעיירה והתחברנו עם אחד הנזירים, ג’ונלין, שהיה בגילנו וידע אנגלית מעולה. הוא אירח אותנו במנזר כמה ימים והסביר לנו על מנהגיהם ועל הדת ואנחנו שיחקנו עם הנוביסים (הנזירים הצעירים)
והתבוננו בהם כשלמדו בודהיזם והתפללו
יותר מכל, ניעזרנו בג’ונלין כדי לעשות מסע בעקבות הסופר בעיירה.
בין היתר עלינו למנזר המתואר בספר המתנשא מעל העיירה
ואפילו הלכנו לאסטרולוג, בדיוק כמו בספר.
יושבים בסלון של האסטרולוגית
אחרי מספר ימים, נפרדנו מג’ונלין, מהנזירים הצעירים ומהמנזר ויצאנו לטרק. נמרוד- ישראלי נוסף, הצטרף לחבורה.
הטרק עובר בין שדות חקלאות של המקומיים אשר מגדלים לרוב אורז, תה וג’ינג’ר
הצבעים היו ירוקים ומדהימים, כמו בסרטים
ועברנו גם תוך כדי בכפרים
אחרי שהגענו לאגם, עשינו שייט וראינו איך המקומיים משיטים את הסירה ודגים במיומנות מטורפת
ביקרנו גם בכפר צף, ששם יש מפעל לסיגריות וצורפות.
בערב, ישבנו ביקב החולש על העמק. שתינו לשוכרה וצפינו בשקיעה. היינו שמחים. מאוד.
היעד הבא שלנו הייתה באגאן.
באגאן הייתה בירה של אימפריה שהתקיימה במאה ב12. באזור באגאן היו אלפי מקדשים (עד היום לא ידוע מספר מדויק) ומאז השתמרו כ2200 מקדשים.
בבאגאן שוכרים אופניים חשמליים ופשוט מטיילים בין המקדשים בבוקר, בערב, בזריחה ובשקיעה.
המדהים הוא שבקלות אפשר למצוא מקדש קטן מבודד, להיכנס ולעלות בגרם המדרגות ולשבת על הגג בכיף.
מבחר תמונות:
מבאגאן נסענו לעוד עיירה שנקראת סיפו ויושבת למרגלות הרים שחיים בהם שבטים. המטרה הייתה לעשות טרק נוסף בין יומיים.
גם פה הדרך למעלה הייתה עוצרת נשימה
המראה מהבית של המדריך שלנו
באותו ערב התחלתי להרגיש רע והיה לי חום.
כל הלילה ירד גשם (13 שעות רצוף) ובבקר הוחלט שאני אקח טרמפ על אופנוע עם אחד מאנשי הכפר. הדרך הייתה בוצית ומחליקה אך הנהג שלי היה מנוסה מאוד (לפעמים אפילו מרשים) בניווטים בתוך הבוץ כשמדי פעם הייתי צריך לרדת וללכת ברגל קטעים קטנים.
למחרת כבר הרגשתי טוב והחבורה נפרדה כיוון שלאלמוג ולי הייתה טיסה חזרה לתאילנד מהעיר מנדליי.
לקחנו רכבת מהתחנה של סיפו
הרכבת עוברת מעל גשר מטורף משנת 1901 שבזמן בנייתו היה גשר הרכבת השני בגובהו בעולם.
הנופים בדרך היו מחשמלים וכללו גם מנהרות
בדרך עצרנו ללילה אחד בעיירה פין או לין וביקרנו בגנים הבוטניים המרהיבים.
למחרת הגענו למנדליי, בירת צפון מיאנמר וטסנו חזרה לתאילנד