ארץ לעולם לא

נחתתי חזרה בבנגקוק מהונג קונג לכמה ימים של התארגנות כשהיעד הבא והאחרון הוא מיאנמר (בורמה).

ביום שישי בזמן שהותי בבנגקוק עברתי ליד המרכז למטייל (סוכנות טיולים ומסעדה ישראלית) וראיתי קבוצה של ישראלים יושבת במסעדה. עצרתי רגע והצצתי ובמבט גנוב כולם נראו תרמילאים. חשבתי שיהיה רעיון טוב לשאול אם מישהו בדרך לבורמה כי עד עכשיו התכנון היה לנסוע לבד.

אחת הבנות אמרה שהיא נוסעת (שמה אלמוג) והזמינה אותי להגיע לארוחת שישי בבית חב”ד, יהיו שם גם בן והודיה שגם הם נוסעים לבורמה.
שלושתם היו אמורים להגיע יום אחריי.

קצת על בורמה!
בורמה הוקמה ב8 בינואר 1948, ממש קרוב אלינו (גם היא קיבלה את העצמאות מבריטניה) ולא בכדי יש קשר מעולה בין המדינות. ראש המדינה הראשון שביקר בישראל לאחר הקמתה, היה ראש ממשלת בורמה.

ב1962 השתלטה חונטה צבאית בהפיכה על המדינה, הפכה אותה לדיקטטורה וסגרה אותה לשאר העולם. בידוד כמעט מוחלט.
ב1988 פרצו התקממויות גדולות והכת הצבאית טיפלה בהם ביד קשה. אונג סן סו צ’י, בתו של אחד מהגנרלים שהובילו לעצמאותה של בורמה ויו”ר של המפלגה לדמוקרטיה נאמה מול מיליון איש במהלך ההתקממויות וצברה פופולריות רבה.

הכת הצבאית הסכימה לערוך בחירות ב1990, אך לאחר שראתה שמפלגתה של סו צ’י קיבלה כמעט 80% מהקולות, היא התקפלה, ביטלה את הבחירות ושמה את סו צ’י במעצר בית on-off למשך 20 שנה שמהלכם (91′) היא זכתה בפרס נובל לשלום (אך קיבלה אותו רק ב2012).

בשנים האחרונות התחלף השליט באחד שמוכן לאט לאט להיפתח יותר לדמוקרטיזציה. הוא פתח את בורמה (שב1989 שונה שמה למיאנמר) לתיירים ובעוד מספר חודשים יערכו בחירות שיש אומרים שיהיו דמוקרטיות לגמרי. ממה שדיברתי עם האזרחים הם מתרגשים מאוד, מצפים מאוד לדמוקרטיה ומקווים שסו צ’י תיבחר לנשיאה.
בורמה נפתחה לתיירים רשמית רק ב2010 ככה שזו המדינה האותנטית ביותר באזור.

במיאנמר יש מאות קבוצות אתניות וכ137 שפות שונות. עד היום חלקן נלחמות עם הממשלה ויש אזורים שאסור לזרים להיכנס אליהם בשל כך.

נחתתי בינגון, העיר הגדולה ולשעבר הבירה ולקחתי מונית להוסטל. הנהג הוריד אותי פה:

פגשתי בהוסטל שני ישראלים ויצאתי לטייל איתם בעיר.
מסתבר שבדיוק באותו יום פתחו את הסניף kfc הראשון במדינה (מתחילה לעבור מודרניזציה… זמן מעולה לבקר בה עכשיו) וכמובן לאור המאורע היינו חייבים לאכול בו. לקחנו דלי עצום לחמישה אנשים.

ביקרנו בשוודה-גון, אחד המקומות הקדושים ביותר לבודהיזם, מקדש עם סטופת ענק.

אמנם בעיר פזורים מקדשים וסטופות רבות

אך אפשר להכריז עליה כעיר האסיאתית השנואה עלי ביותר. גשומה מאוד ופקוקה מאוד.

למחרת, חיכיתי בלובי למטה בהוסטל לאלמוג, הודיה ובן, אמרתי להם איפה אני ישן. הרי הם מגיעים בדיוק באותה טיסה כמו שלי וידעתי פחות או יותר כמה זמן לקח לי להגיע להוסטל מהשדה. אחרי שעבר זמן מה והם לא הגיעו, החלטתי שהם כנראה הלכו להוסטל אחר והבנתי שאין לי טעם לרדוף אחריהם ואמשיך לבדי. עשיתי צ’ק אאוט ונסעתי לעיר לקנות כרטיס אוטובוס ליעד הבא. כשחזרתי להוסטל, הלכתי רגע לקומה מעל הלובי להשתמש בשירותים ופתאום אני רואה סנדלי שורש בכניסה לחדר. נכנסתי ואני רואה בפנים את אלמוג בן והודיה. סתם הייתה חוסר הבנה. ומאז לא נפרדנו כמעט עד סוף בורמה.

צריך להבין שבורמה מדינה מאוד ייחודית עם תרבות שלהם.
למשל, הבנות ולעיתים גם הבנים והילדים שמים על הפנים שלהם מן קרם שמוציאים מגזע של עץ שנקרא “טנקה”. הם מאמינים שזה שומר להם על הפנים

הודיה, אני, בן ואלמוג עם טנקה

עוד, יש להם תרבות עניפה של tea-shops, ואחד המשקאות העיקריים הוא לפא-יה. תה עם חלב מרוכז.
בן ואני שותים אותו

כמעט כל הגברים במיאנמר לובשים לונג’י- סוג של חצאית מסורתית.

“הללו את המאליק של סדום”

והמנהג האהוב עלי ביותר, הוא שכאשר לוקחים או נותנים לך משהו (כסף למשל) מצמידים את היד השנייה ליד שאיתה מעבירים את החפץ- כאות של כבוד. איזה יופי! למה אנחנו לא עושים את זה? למה אנחנו לא מכבדים ככה אחד את השני…..

מינגון המשכנו ליעד שנמצא כחמש שעות דרום מזרחית לינגון- ההר המוזהב. מדובר בהר שמונח עליו סלע מוזהב, שלא ברור איך הוא לא נופל. החבר’ה מאמינים שבראשו יש שערה של בודהה ולכן הוא מאוד קדוש.

קמנו שם מוקדם בבוקר וראינו את הנזירים הצעירים (נוביסים) הולכים בטור עם הסירים שלהם ומצפים מהתושבים לשים להם אוכל

עלינו להר במשאית פתוחה והיה מבול משוגע. אבל איך שהגענו למעלה הגשם הפסיק.  בהתחלה עוד היה ענן וערפל

אבל אח”כ התבהר והתקרבנו אל הסלע (איך הוא לא מחליק ונופל???)

פגשנו בנוביסים מתפללים (שימו לב שהגלימות של הנזירים הן בצבע שונה בבורמה לעומת שאר אסיה)

ואז אוכלים את האוכל שקיבלו בבוקר מהתושבים

משם נסענו לעיירה שנקראת קאלאו. רוב האנשים מגיעים אליה כדי לעשות טרק לאגם שנקרא אינלה (inle), אבל אנחנו הגענו גם בעקבות ספר מפורסם שנקרא אמנות ההקשבה לפעימות הלב. הוא אמנם בדיוני אך העלילה מתרחשת בעיירה.

נכנסנו לאחד מהמנזרים הרבים בעיירה והתחברנו עם אחד הנזירים, ג’ונלין, שהיה בגילנו וידע אנגלית מעולה. הוא אירח אותנו במנזר כמה ימים והסביר לנו על מנהגיהם ועל הדת ואנחנו שיחקנו עם הנוביסים (הנזירים הצעירים)

והתבוננו בהם כשלמדו בודהיזם והתפללו

יותר מכל, ניעזרנו בג’ונלין כדי לעשות מסע בעקבות הסופר בעיירה.
בין היתר עלינו למנזר המתואר בספר המתנשא מעל העיירה

ואפילו הלכנו לאסטרולוג, בדיוק כמו בספר.
יושבים בסלון של האסטרולוגית

אחרי מספר ימים, נפרדנו מג’ונלין, מהנזירים הצעירים ומהמנזר ויצאנו לטרק. נמרוד- ישראלי נוסף, הצטרף לחבורה.

הטרק עובר בין שדות חקלאות של המקומיים אשר מגדלים לרוב אורז, תה וג’ינג’ר

הצבעים היו ירוקים ומדהימים, כמו בסרטים

ועברנו גם תוך כדי בכפרים

אחרי שהגענו לאגם, עשינו שייט וראינו איך המקומיים משיטים את הסירה ודגים במיומנות מטורפת

ביקרנו גם בכפר צף, ששם יש מפעל לסיגריות וצורפות.

בערב, ישבנו ביקב החולש על העמק. שתינו לשוכרה וצפינו בשקיעה. היינו שמחים.  מאוד.

היעד הבא שלנו הייתה באגאן.
באגאן הייתה בירה של אימפריה שהתקיימה במאה ב12. באזור באגאן היו אלפי מקדשים (עד היום לא ידוע מספר מדויק) ומאז השתמרו כ2200 מקדשים.

בבאגאן שוכרים אופניים חשמליים ופשוט מטיילים בין המקדשים בבוקר, בערב, בזריחה ובשקיעה.
המדהים הוא שבקלות אפשר למצוא מקדש קטן מבודד, להיכנס ולעלות בגרם המדרגות ולשבת על הגג בכיף.

מבחר תמונות:

נמרוד ואני

מבאגאן נסענו לעוד עיירה שנקראת סיפו ויושבת למרגלות הרים שחיים בהם שבטים. המטרה הייתה לעשות טרק נוסף בין יומיים.
גם פה הדרך למעלה הייתה עוצרת נשימה

המראה מהבית של המדריך שלנו

באותו ערב התחלתי להרגיש רע והיה לי חום.
כל הלילה ירד גשם (13 שעות רצוף) ובבקר הוחלט שאני אקח טרמפ על אופנוע עם אחד מאנשי הכפר. הדרך הייתה בוצית ומחליקה אך הנהג שלי היה מנוסה מאוד (לפעמים אפילו מרשים) בניווטים בתוך הבוץ כשמדי פעם הייתי צריך לרדת וללכת ברגל קטעים קטנים.

למחרת כבר הרגשתי טוב והחבורה נפרדה כיוון שלאלמוג ולי הייתה טיסה חזרה לתאילנד מהעיר מנדליי.
לקחנו רכבת מהתחנה של סיפו

הרכבת עוברת מעל גשר מטורף משנת 1901 שבזמן בנייתו היה גשר הרכבת השני בגובהו בעולם.
הנופים בדרך היו מחשמלים וכללו גם מנהרות

בדרך עצרנו ללילה אחד בעיירה פין או לין וביקרנו בגנים הבוטניים המרהיבים.

למחרת הגענו למנדליי, בירת צפון מיאנמר וטסנו חזרה לתאילנד

לילה שקט עבר על כוחותינו

נתחיל בקצת היסטוריה. כרגיל.
הונג קונג מורכבת ממספר איים (כמה עשרות,  חלקם מיושבים וחלקם לא, ועוד חצי אי גדול שמחובר לסין הגדולה ובו יושבת רוב האוכלוסייה. הונג קונג הוא האי שנמצא ממש ממול לחצי האי, אבל קוראים לכל האזור הזה ביחד הונג קונג).
מאיפה התחיל כל העסק?
במאה ה-19 בריטניה שלטה בהודו וסוחרים בריטים שלטו ביד רמה בשוק האופיום. אחת מהצרכניות העיקריות הייתה סין. באזור שנת 1820 הבין קיסר סין שהאופיום גורם נזק לאזרחי הקיסרות ושהם כל הזמן מסטולים ואסר על סחר של אופיום.
הסוחרים הבריטים, שהתעצבנו על אובדן ההכנסה הפעילו את הלובי אל מול המלכה ובריטניה פתחה במלחמה נגד סין עם הצי העצום שלה ועד מהרה כבשה מספר ערי חוף כולל האי הונג קונג.
הקיסר הסיני נכנע והאופיום שוב אושר ליבוא.
לאחר עוד כמה עשרות שנים, שוב התעצבן הקיסר (אולי זה היה כבר הבן של הקודם) ושוב אסר על מסחר באופיום. כך נפתחה מלחמת האופיום השנייה.
בריטניה כבשה עוד ערי חוף ועוד איים ליד הונג קונג ואת “הטריטוריות החדשות” (החצי אי שסיפרתי מקודם).  קיסר סין שוב נכנע ובריטניה הכריחה אותו לחתום על הסכם כניעה שבו סין מחכירה את הונג קונג והשטחים שמסביב לבריטניה למשך 99 שנים. זה היה ב1898.
בשנות ה-80, כשמרגרט תאצ’ר (אשת הברזל) כיהנה כראש ממשלת בריטניה, בוצעו שיחות בין הממשלות לקראת סיום ההסכם. וכך המדינות חתמו על הסכם חדש בשנת 1984, שבתום הסכם החכירה הונג קונג תוחזר לסין אך תהווה “אזור מנהלי מיוחד”. כלומר טריטוריה אוטונומית. שליט סין כינה את ההסכם “מדינה אחת, שתי שיטות”.
ב1 ליולי 1997, עת הסתיים הסכם החכירה הוחזרה הונג קונג לסין בטקס מיוחד.

נחתתי בהונג קונג עם ערב וישר חיפשתי איפה לוקחים אוטובוס למרכז העיר.
כשעמדתי בתור לאוטובוס,  נזכרתי והבנתי שהאוטובוס עולה 33 דולר הונג קונגי (דה”ק, 1 דהק = 0.5 שקל) ולא מקבלים עודף. היה לי רק שני שטרות של 20 ושאלתי את הבחורה הסינית שעמדה לידי בתור אם היא חושבת שאפשר לקבל עודף ואם לא, אם יש לה לפרוט.  היא בדקה וראתה שיש לה רק 18 במטבעות ואמרתי לה זה מצוין כי עדיף להפסיד רק 2 דה”ק מאשר 7. היא הציעה שאני אעלה לאוטובוס ואם לא מקבלים עודף היא תיתן לי את המטבעות (היא לא יודעת כי היא משתמשת ברב קו שלהם).
עליתי לאוטובוס והנהג אמר שאין עודף.  הבחורה נתנה לי את המטבעות ועד שסיימתי לשלם היא ברחה לתוך האוטובוס. נכנסתי ושמתי את התיק של על המדפים לכבודה בכניסה (אוטובוס קומותיים) וחיפשתי אותה. היא הייתה בקומה העליונה ולגמרי לא הסכימה לקבל ממני את השטר של ה20. אנשים נחמדים בה”ק! התחלה טובה. נשארתי בקומה העליונה (יש טלווזיה שמראה את המזוודות בקומה למטה של האוטובוס).
היה כבר חושך,  אבל הבניינים העצומים של הונג קונג והאורות שבקאו מכל דירה גרמו לי להתפעם.

הגעתי לבניין קצת ישן וענק שבחלק ממנו נמצא ההוסטל שלי.
אחרי שקיבלתי את המיטה הציגו לי שיש כל ערב פעילויות שההוסטל מארגן, ובדיוק היום (רביעי) זה יום המירוצי סוסים ואחר כך דאנס בר. לצערי הגעתי מאוחר מדי למירוצים אבל הבחור בקבלה אמר שאני יכול לתפוס אותם בדאנס בר ונתן לי את הכתובת ותיאר את הבחור של ההוסטל. ישר נסעתי ברכבת התחתית (שתכף אספר עליה).

כבוד גדול לנו שההונג קונגים בחרו במנורה כסמל למטרו שלהם

הגעתי לבר, אבל רצו 100 שקלים כניסה (לא מספיק סינגפור יקרה???). התלבטתי מה לעשות וניסיתי לשכנע את האיש בכניסה שרק ייתן לי להסתכל,  אבל הוא לא הסכים.
בלית ברירה החלטתי לחכות רבע שעה בחוץ ואם אין כלום להסתובב ולחזור.
אחרי מספר דקות זיהיתי קבוצה של אנשים מתקרבת וביניהם אחד שנראה בטוח כמו תרמילאי. מהר מהר סקרתי את כולם ותוך כדי שהם עוברים אותי זיהיתי את הבחור שאמור להיות העובד של ההוסטל והתחלתי לדבר איתו. הוא כמובן לא ידע מה אני רוצה ואיך אני מכיר אותו אבל מהר מאוד הוא התעשת והצטרפתי לחבר’ה וככה הרווחתי לילה של ספונטניות בהונג קונג.

הבוקר למחרת היה גשום מאוד (כאילו לא מספיק שחם ויש 200 אחוזי לחות) והחלטתי להתחיל את היום במוזיאון.
זוכרים את הרכבת התחתית מאתמול? אז בהונג קונג אפשר לקנות סוג של רב קו כזה שנקרא אוקטופוס שטוענים אותו בכסף ואפשר לשלם איתו כמעט בכל מקום. אדיר! רכבת, אוטובוס, מעבורת, מקדונלדס, סטארבאקס, 7/11, בית מרקחת וגם… מוזיאונים! ממש מדליק. הרבה יותר טוב מכרטיס אשראי (לא צריך לחכות לאישור של חברת האשראי) ולא צריך להתעסק במזומן. ממש מקצר את התורים בקופה.

האוקטופוס שלי-

אז שילמתי עם האוקטופס וביקרתי במוזיאון שהיה די מעניין אבל קצת עייפתי ממוזיאונים.

כשחזרתי קצת יותר התבהר.
הנוף מהחדר שלי בהוסטל (קומה 15).

בשעה 20:00 בכל ערב יש מופע אורות על הבניינים של הונג קונג. החלטתי ללכת לשם, אבל יצאתי קצת קודם כדי לבקר במלון הפנינסולה, היושב על המיצר המפריד בין האי הונג קונג לחצי האי (הנקרא קואולון). המלון הוא המלון המפורסם ביותר בהונג קונג כמו למשל וולדרוף אסטוריה בניו יורק או מצודת דוד בירושלים.
קראתי איפשהו שבקומה העליונה, ה28 יש בשירותים משתנה שפונה לחלון ולנוף.

נכנסתי למלון המפואר,  כרגיל עם מכנסי מטיילים, גופיה וסנדלי שורש.  בהכי ביטחון עצמי כאילו I OWN the place התקדמתי למעלית ונכנסתי.  משום מה הכפתור של הקומה העליונה ביותר היה 27, מה שלא תאם את המודיעין המקדים.
עם זאת, הקומה ה27 היתה קומה רגילה של חדרים. החלטתי שאני צריך לחפש איך להגיע לקומה ה28 ונכנסתי לאחד מחדרי המדרגות וטיפסתי. נכנסתי לקומה ונראה לי כאילו נכנסתי למטבח של מסעדה אבל אף אחד לא שם לב אלי. חיפשתי יציאה לשאר הקומה וראיתי פתח שפשוט יצאתי דרכו ותוך רגע הבנתי שאני במרכז המסעדה, מהצד של המטבח. המשכתי להתנהג כאילו המקום שייך לי (שוב, עם גופיה וסנדלים). המסעדה נראתה מפוארת וכולם היו לבושים במיטב מחלוצותיהם ואחת המלצריות בהטה בי בקטע של “מאיפה הוא הגיע??”. לא הפסקתי ללכת (עדיין בבטחון רב) והמשכתי לכיוון הצד השני של המסעדה מנסה לזהות איפה השירותים.
עד שהגעתי, ונכנסתי
היה פיפי משחרר מאוד.

ירדתי למטה והלכתי לראות את המופע אורות. קו הרקיע של הונג קונג די מרשים בלילה אבל המופע עצמו היה קצת מאכזב,
במיוחד אחרי הסטנדרט הגבוה שציפיתי לו כמו בסינגפור.

י

למחרת בבוקר היה יום יפה והחלטתי שאני עולה לפיק- הפסגה של ההר השוכן מעל הונג קונג.
העליה נעשית עם טראם שעולה בזווית משוגעת.

הנוף מדהים ומרשים ביותר!

( החלק הקרוב זה האי הונג קונג והרחוק זה חצי האי קואולון).

טיילתי עוד קצת בגן הבוטני והזואולוגי ובערב ההוסטל המגניב שלי אירגן על האש (כמו בכל יום שישי). היו בערך 30 אנשים, סוג של אורגיית לאומים (שבדיה, בלגיה, מרוקו, גרמניה, סקוטלנד, קוריאה ואני יכול להמשיך ככה עוד הרבה), מלא בירות ועוד יותר מלא בשר. לילה משמח.

בחור הודי שגר בהוסטל בכמה חודשים האחרונים אמר שלמחרת, שבת, הוא נוסע לטייל קצת באי צ’אנג טאו כ40 דקות במעבורת ממרכז הונג קונג. החלטנו להצטרף אליו כ10 אנשים.

למרות שהטיילת הקרובה לרציף הרגישה כמו הטיילת של תל אביב בשבת (הומה) ככל שהמשכנו על הטיילת כך האזור נהיה שומם יותר ונגלו לעינינו מפרצים וחופים יפים וגם מערות.


וגם טבע יפה

גולת הכותרת הייתה קינוח שמכינים באי- שמים כדור גלידה על שיפוד, טובלים אותו בבצק סופגניה ומטגנים לכמה דקות.

התוצאה- חמה מבחוץ, קרה מבפנים

משם המשכתי לבדי לטייל קצת בשווקי הלילה של הונג קונג

ולטעום דברים בלתי מזוהים

ביום ראשון בבוקר החלטתי לנסוע למקאו, שנמצאת כשעה במעבורת סילונית ממרכז הונג קונג.

אם הונג קונג מכונה מנהטן של אסיה, אז מקאו היא הוגאס של אסיה.
מקאו היא הטריטוריה הצפופה ביותר בעולם (שאף אחד לא זיין את השכל על עזה) עם מעל 20,000 איש לכל קילומטר רבוע.

כמו הונג קונג היא גם הייתה טריטוריה של מדינה זרה (פורטוגל). פורטוגל ראתה את ההסכם שבריטניה חתמה עם סין ואמרה “גם אני רוצה כזה!” וכך נחתם הסכם כמעט זהה על בסיס “מדינה אחת, שתי שיטות” ומקאו עברה לסין ב1999.

במקאו היו מספר קזינואים עוד מהתקופה הפורטוגזית ובהסכם כתוב במפורש שלסין אסור להתערב בהימורים במקאו. כך, הימורים אסורים בכל רחבי סין אך מאושרים רק במקאו.

ההחלטה ללכת לשם ביום ראשון הייתה טעות…. כי הסתבר שגם כל הונג קונג עשתה את דרכה לשם.

החלטתי להתמקד בקזינו הVenetian (הוניציאני) השייך לשלדון אדלסון וכמעט זהה לקזינו האח שלו בלאס וגאס.

מדובר במלון הגדול ביותר בעולם (מבחינת שטח) והקזינו הגדול ביותר בעולם. מיותר לציין שהוא מעוצב כמו ונציה.

כמובן שרציתי לנסות את מזלי. פרטתי 60$ לז’יטונים ואז גיליתי שלרוב השולחנות יש הימור מינימום של כמעט 40$. שיט.
למזלי מצאתי שולחן של רולטה שהימור מינימום הוא כ2$ והתיישבתי.
וכך, עם טקטיקה שמאור לימד אותי בפיליפינים ועם שיפור קל שהוספתי אחרי שהתחלתי להרוויח קצת ספרתי אחרי שעה וחצי של משחק שיש לי כבר ז’יטונים בשווי 170$.
שמח ומרוצה החלטתי שמספיק ויצאתי להסתובב בשאר מקאו.
עם חיוך ע-נ-ק על הפנים כמובן!

המגדל שממנו קופצים לבנג’י הגבוה בעולם (נקפוץ בפעם אחרת…)

ועוד קצת מזרקות (עם מוזיקה קלאסית ברקע)

את היום האחרון שלי בהונג קונג (הטיסה שלי הייתה בערב) החלטתי לנסוע לסטנלי. עיירת נופש של שהבריטים הקימו בצד השני של האי הונג קונג.

הנסיעה בדרך עם האוטובוס הייתה יפהפייה ומדהים לראות איך להונג קונג יש עוד מה להציע חוץ מאורבניות

בדרך לשדה שוב לקחתי את האוטובוס, אבל הפעם זה היה באור יום וניתן היה להתרשם מהעוצמה של הונג קונג בזמן בנסיעה.

בין כרכור לסינגפור

סינגפור למי שלא מכיר היא עיר-מדינה היושבת על אי שמחובר בגשר ליבשה- מלזיה. היא נמצאת בקצה הצפוני של מיצר שדרכו עובר אחד מנתיבי השיט העיקריים בעולם (גם כיום כמובן) ומעברו השני של המיצר- אינדונזיה.

סינגפור יושבה לראשונה ע”י איזה סר בריטי גבר שפשוט פתח מפה וראה אחלה מקום להקים בו נמל.
הוא הפך את הנמל לנמל חופשי ועודד מהגרים מכל האזור להגיע.

מאז נחשבת המדינה למגוונת מאוד עת היגרו אליה בעיקר מסין ומלזיה אך גם ממדינות נוספת ואף מאירופה.

ראסמי, היא הכריזה עצמאות רק ב1965, מה שהופך אותה למרשימה עוד יותר.
כשסינגפור הוקמה וחיפשה מודל לצבא שלה, החליטה לקחת אותו מאיזה צבא אחד במזרח התיכון… ככה שגם הסינגפורי הנחמד מקבל מעת לעת טלפון מהקצינת קישור.

השליט שהקים את סינגפור היה אחד האנשים האדירים שיצא לי לשמוע עליהם, כשמצד אחד הוא האמין שכדי ליצור חברה מתוקנת יש צורך בקשיחות ונוקשות וכך העונשים במדינה הם קשים מאוד כדי ליצור הרתעה ומצד שני הוא פיתח מאוד את הכלכלה כשעל אף שתמך שוק פתוח ומיסוי נמוך כדי לעודד השקעות,  הוא יצר מדיניות שבה המדינה עוזרת לכל אזרח לקבל דירה משלו בתנאים נוחים יחסית.
היום סינגפור היא אחת מהמדינות העשירות בעולם (ביחס למספר התושבים) ולאחרונה זכתה בתואר המדינה שהיא כדאי לעשות בה עסקים. בפעם ה-9 ברציפות.

לדוג’, כדי לדאוג שהרחובות יישארו נקיים נאסר על אכילת מסטיק ברחוב ואף לא ניתן היה להכניס ולמכור מסטיקים במדינה.
מאז הם קצת יותר נפתחו ותייר שמגיע למדינה יכול להכניס איתו מספר חבילות מסטיקים לשימוש עצמי (כאילו זה סמים).

ובהתאם המדינה מרשימה מאוד.

לא רק כי היא נקייה, אלא כי הכל מרגיש כמעט חדש. מעוצב עם טעם ומותאם לצרכים ולסביבה. במילים אחרות- לא תמיד הכסף הוא הכי חשוב.

הנה לדוג’ המבנה שהיה המשטרה בזמן השליטה הבריטית שהיום הוא המשרד לאמנות ומדעים. הבניין המרשים שופץ וחלונותיו נצבעו בצבעים שונים. בערך כמו מלון דן בתל אביב. רק שאנחנו מתלהבים ממלון אחד ואצלם כמעט כל מבנה ציבור הוא סוג של מלון דן.

תמונה נוספת, שאולי תצליח להעביר את השלווה והנוחות שהשדרה הזו מייצרת. ממש במרכז העיר.

בקיצור אחרי החפירה המוקדמת נחתתי בסינגפור לקראת ערב מטיסה ישירה מפנום פן (בשדה שזכה השנה בפעם ה-3 ברצף בתור שדה”ת הטוב בעולם).
עליתי על הרכבת בדרך לעיר כשבחלק שהיא עדיין עילית נהנתי לראות את הערב יורד אט אט על העיר, עד שהיא נכנסה למנהרה והפכה לתחתית.

בכלל, הרכבת כאן מאוד מרשימה. כמובן שהיא נקייה, חדשה ויעילה (אוטומטית!) אבל גם עם חשיבה לטווח ארוך.  ישנן תחנות באמצע הקו שנבנו מבעוד מועד אך יושבות כרגע סגורות כי כרגע אין ביקוש, אך צפוי כזה בעתיד.

שלט שמופיע ברכבת ואני לא מפסיק לראות אותו באסיה לאחרונה הוא האיסור על אכילת דוריאן, אותו פרי קוצני מהכיכר של קמפוט מהפוסט הקודם. יש כאלה שאומרים שיש לו ריח של חלב חמוץ ובננה רקובה. ביחד. אני דווקא די סבבה איתו.

הגעתי להוסטל ובסלון ישבה חבורה גדול עם בירות ולא הפסיקה לצחוק תוך כדי שאני מעביר את הדברים שלי לחדר ומקבל סיור מפקידת הקבלה.
אחרי שהתמקמתי חזרתי לסלון ורק קלטתי שכמה מהם מסתכלים עלי אז שאלתי “מה המצב?” ותוך כמה שניות אני כבר יושב איתם וחלק מהשיחה.
כל כך קשה לטייל לבד כאן.

הם כולם הכירו בהוסטל (היו אולי שניים שטיילו ביחד) והיו מאנגליה,  קנדה, אוסטרליה וגרמניה.
מהר מאוד התוכניות שלי ללכת לישון מוקדם אחרי יום מעייף ולקום מוקדם להתחיל לסרוק את העיר התחלפו בלצאת עם החבורה הזו לשתות בירה בקומפלקס הקרוב להוסטל על גדת נהר סינגפור. סוג של מתחם התחנה כזה, רק שאצלם יש מלא כאלה.

למחרת בבוקר החלטתי ללכת לראות את הגנים הבוטניים, שגם שמעתי עליהם המלצה מאחת הבנות וחבורה וגם הכניסה אליהם חינם (הבדל המחירים בין אסיה הרגילה לסינגפור גרם לי לשוק קטן).

בטח חלקכם חושבים כבר כמה אפשר להתלהב מ-“גנים” ו-“בוטניים”. אז זהו שגם אני חשבתי ככה ופשוט נדהמתי מהמקום שמעוצב כפארק ענק ובתוכו מספר גנים.
3 שעות ביליתי שם, מבלי לשים לב.

העיצוב, ההשקעה, הטיפוח והצבע עושים את שלהם…

“הו נילס בוא נעוף…”

כשחזרתי להוסטל פגשתי את דיוויד, בחור הולנדי שעוברת בשגרירות ההולנדית בג’קרטה שהגיע כמה שעות אחריי ומהר מאוד הבנו שאנחנו משדרים על אותו גל (איך לא, השיחה התחילה בכדורגל).

ביחד איתו וחלק מהחבורה של הערב לפני החלטנו לנסות לעלות לגג המרינה ביי סנדס לראות את השקיעה.
כן, הצלחתי להעביר כמעט חצי פוסט בלי להזכיר את המלון האייקוני הזה:

אולי חלקכם זוכרים אותו מאיזה גמר של
המירוץ למיליון שנבנה ע”י החברה של שלדון אדלסון ועוצב ע”י אדריכל ישראלי (משה ספדיה). המלון שנפתח לפני 5 שנים
הפך מהר מאוד לסמל של סינגפור ונחשב למבנה היקר ביותר בעולם (כולל עלות קרקע) המוערך ב5.5 מיליארד דולר.
מיותר לציין שרואים את 3 המגדלים על 57 קומותיהם כמעט מכל פינה בעיר.

כשהתקרבנו אליו (מרחק הליכה מההוסטל) הסתבר שהיה איזה מפגן אוירי צבאי באותו הזמן.
הרווחנו.

במבצע סמי-צבאי התגנבנו לאחת המעליות מהלובי וחיכינו שאחד הדיירים יכניס את המפתח שלו וילחץ על הקומה במעלית ואנחנו ננצל את הרגע כדי ללחוץ על הקומה ה57.

הגענו לגג, כבר בחשיכה, והנוף היה עוצר נשימה.

ברקע ניתן לראות את הספינות הרבות החונות במיצר ואת הגנים על-יד המפרץ (the gardens by the bay) על שתי כיפותיהם והמגדלים דימויי עצים (אה-לה אווטאר).

בבוקר למחרת, יצאתי ביחד עם דיוויד.
יצאנו לטייל באיזה פארק, המשכנו למוזיאון הלאומי שגם הוא מרשים בעיצובו בשילוב של קוביית זכוכית המחוברת למבנה היסטורי

במוזיאון הייתה תערוכה המתארת את אבי האומה הסינגפורית ושליטה במשך רוב השנים (שסיפרתי עליו בהתחלה) שנפטר בתחילת השנה.
הבחור היה סוג של דיקטטור (כשעד היום המפלגה שלו חולשת על 61 מתוך 65 המושבים בפרלמנט) אבל עדיין אני לא מכיר אף דיקטטור שעשה יותר לטובת האומה והמדינה מאשר לעצמו. מותר להעריך בן אדם כזה (ביבי האם שומע, עבור?).

משם המשכנו לטייל עוד קצת בעיר. עברנו בצ’יינה טאון, ליטל אינדיה וכו’.
סתם רחוב שמזכיר קצת את תל אביב

בערב רציתי לשבת עם דיוויד על בירה. העיה שפאבים הבירות מאוד מאוד יקרות (מחיר ממוצע כ45 שקל לחצי ליטר) והכי זול לקנות בסופר ולשבת ולשתות. הבעיה שחוץ מזה שאסור למכור אלכוהול אחרי 11 בלילה, אסור  לשבת במקום ציבורי ולשתות אחרי 11 וגם ההוסטל שלנו אסר לשתות אחרי 11.

כמו שני עבריינים קנינו כמה בירות מראד והתיישבנו על איזה ספסל על טיילת ליד הנהר.

הנוף היה יפה, ממש מתחת לגורדי השחקים וליד גדר שמחליף צבעים

פתאום קלטנו שני שוטרים מפטרלים ורק התחלנו לחשוב על ההשלכות (עבירה על החוק, סינגפור, ענישה קשה) התחלנו טיפה להילחץ וניסינו בקור רוח ובלי למשוך תשומת לב להסתיר את הבירות. למזלנו השוטרים פשוט עברו ולא התעניינו בנו במיוחד….

ביום השלישי שלי בעיר יצאתי עם דיוויד וטיילנו קצת באזור הרחוב הערבי.
נכנסנו למסגד המרשים ואכלנו שווארמה בלאפה.

משם החלטנו לנסוע במטרו למרינה ביי סנדס ולבקר בגנים על-יד המפרץ.
הגענו לשם אחרי הצהריים במטרה להישאר ולראות את המופע של העצים כשמחשיך

לצערנו אחת מהכיפות הייתה סגורה לתחזוקה מה שאילץ איתנו לחזור למחרת.
תחילה עשינו סיור בגשר בין העצים המלאכותיים.

לאחר מכן נכנסנו לחממת הפרחים.
מדובר בחממה עצומה עם קירור מעולה (עדיין לא החלטתי אם אהבתי את הקיצון הזה של מעבר מחום כבד לקור מקפיא בכל פעם).
יש שם תערוכה מתחלפת של פרחים ותצוגות של צמחיה מכל היבשות.

איך אפשר בלי דקלים ים תיכוניים.

כשהחשיך, יצאנו החוצה ותפסנו פינה מתחת לעצים כדי לראות את ההופעה. ישבנו ממש מול המרינה ביי סנדס במיקום אסטרטגי.  היה פשוט מדהים!!

בבוקר הרביעי חזרנו לגנים כדי להיכנס לכיפה השנייה, שמדמה הר ביער גשם.

בפנים יש את המפל הindoor המלאכותי הגבוה בעולם.

מיד אחרי זה רצינו לעלות שוב למרינה ביי סנדס כדי לראות את הנוף גם באור יום.
מסתבר שהסמי-מבצע שעשינו כמה ימים קודם היה מיותר. יש בר בקומה העליונה והעליה אליו היא חינם…

בריכת הinfinity בגג. שוחים בריכה וזה מרגיש כאילו המים פשוט ממשיכים למטה… והכל על הספינה הזאת שנתמכת ע”י שלושת המגדלים. משוגע!

במקום כזה ראוי להרים לחיים

כשירדנו למטה נפרדתי מדיוויד. הוא היה צריך לתפוס טיסה ואני המשכתי לאי סנטוסה.

זה אי דרומי לסינגפור שהפכו אותו לאי שעשעועים. כמו דיסני לנד גדול על אי.
הכל מעוצב ומדוקדוק בקפידה עם הרבה אטרקציות.

אני הלכתי לאקווריום

אקווריום כרישים עם מעבר בתוכו

צלופחי ענק

והאקווריום שהחזיק שנתיים בתואר הגדול בעולם (עד שהסינים בנו גדול יותר).

אם תתרכזו תוכלו לראות גם מנטה ריי.

ביום למחרת היו לי כמה שעות לפני הטיסה אבל אחרי כמה ימים עמוסים החלטתי לשבת ולהירגע קצת.

ואז טסתי להונג קונג…

אני בקמבודיה עכשיו

רגע לפני שעברתי את הגבול לקמבודיה, התעוררתי בבוקר ב4,000 האיים כדי לקחת סירה חזרה ליבשה.
תוך כדי שאני ועוד כ30 תרמילאים ישנונים עומדים בחוף הקטן שעל האי מחכים לסירות שיפליגו, אני שומע עברית מאחוריי, מסתובב ורואה בחורה ישראלית-מראה עם שורש ובחור בלונדיני עם מראה גרמני וחולצה מכופרת בצבע בז’- בדיוק כמו הריינג’רים של ניו זילנד.

מדובר בתום (הבחורה) ואייל (הידוע בכינוי יונתן) שני מטיילים ישראלים שנפגשו רק יומיים קודם.

מהר מאוד הבנו שאנחנו על אותו מסלול בקמבודיה (תום הייתה צריכה קצת שכנועים) ולונג סטורי שורט בילינו את כל השבועיים וחצי במדינה ביחד. סוג של חבורה.

הדינמיקה ביננו הייתה ממש טובה כך שתוך כמה ימים היו לנו כבר מלא בדיחות פרטיות (בעיקר על יונתן) ואנשים שפגשנו חשבו שאנחנו מכירים מהבית.

חצינו את הגבול ולקחנו נסיעה לסיאם ריפ. עיר חדשה שמשמעותה סיאם הובסה והיא הוקמה ממש סמוך לאנגקור- בירת המקדשים של קמבודיה ואולי אף של כל אסיה. מדובר במספר מתחמים מרשימים שהוקמו החל מהמאה ה-9 ועד למאה לה12 ושימשו לפולחן דתי.

המתחם המרשים ביותר הוא אנגקור ואט, מבנה הדת הגדול ביותר בעולם אשר מופיע גם על דגלה של קמבודיה.

לאחר התמקמות בהוסטל סופר מגניב עם אווירה כפרית ובריכה (יונתן ואני)

התעוררנו לפני הזריחה כדי לצפות בחמה מחממת את אנגקור ואט עם שחר (היו שם עוד כמה מאות אנשים איתי).
המקדש אכן מרשים מאוד והזריחה אכן תרמה לרוחניות והמראות.

עוד מבט מהמקדש החוצה

משם המשכנו עוד כמה מאות מטרים, לעיר אנגקור תום אשר מוקפת חומה ועוד מספר מקדשים כשהמרשים ביותר הוא הבאיון. אוסף של עשרות עמודים עם פרצופים בדמותו של המלך.
אחד המבנים העתיקים, המעניינים והמרתקים ביותר שיצא לי לראות.

המתחם השלישי שביקרנו בו הוא תה-פרום. המקדש, שהתגלה מחדש לפני פחות מ200 שנה הוא אחד המקדשים היחידים שלא ביצעו בו עבודות שחזור רבות כדי לשמר את המראה של הג’ונגל המשתלט עליו.
במקדש הזה גם צולם חלק מאחד הסרטים של טומב ריידר.

באזור יש עוד מקדשים רבים אבל אחרי שראינו את המרשימים ביותר השאר מתחוורים לעומתם.

למי שמעוניין להרחיב עוד קצת על המקום המדהים הזה – ויקיפדיה

בילינו עוד יום רגוע בעיר, יצאנו למסיבות ובילינו בבריכה של ההוסטל.

מסיאם ריפ המשכנו לפנום פן הבירה.
כמו ערים גדולות ורבות לפניה, שמעתי מאחרים שאין מה לחפש בה, שהיא רועשת סואנת ומלוכלכת ועדיף לברוח ממנה כמה שיותר מהר.
איכשהו, גם בה הצלחתי למצוא קסם (כמו למשל פארקים רבים שאנשים רוקדים שם זומבה בחבורות.. wtf?) ומאוד נהנתי בה.

פינת היסטוריה נוספת למתעניינים:
למי שלא מכיר את ההיסטוריה של קמבודיה, בסוף שנות ה70 עלתה לשלטון בקמבודיה מפלגה קומוניסטית-מאואית בראשו של פול פוט (עם חולם ובגד כפת) שנקראת הקמר רוז’ (khmer- שם העם הקמבודי ורוז’ הוא אדום בצרפתית).
פול פוט האמין בקולקטיביזם קיצוני והאמין שכל האזרחים צריכים לעבוד קשה כדי לשרת את המדינה. תוך שבועות ספורים הערים התרוקנו כדי לבצע עבודות פרך בכפרים והמשכילים (וביניהם כל מרכיבי המשקפיים) נרצחו כדי למנוע התנגדות. כל מי שנחשד כמתנגד נכלא, עונה ובסוף נרצח.
תוך שנים ספורות נספו על פי ההערכות מעל 1.5 מיליון בני אדם. חלקם הגדול מרעב, מחלות ותשישות אך רבים פשוט נרצחו ע”י המשטר.

ביקרנו באתר סמוך לפנום פן שהיווה את אחד משדות הקטל העיקריים מתוך רבים.

כאפילוג לפינה, אגיד שהרצח העם הזה זיעזע אותי אף יותר מהשואה שלנו.  בעוד ליהודים בוצעה דמוניזציה והרצח לווה בפרופגנדה אגרסיבית- כאן מדובר ברצח ע”י בני אותו העם, על סמך אידיאולוגיה בלבד שלא קשורה לאף תורת גזע או שוני חיצוני.

בשדות הקטל נמצאו 400 קברי אחים שונים.  שיטות ההריגה כללו ירי, מכות, שימוש בכימיקלים קטלניים וכו’.

בכניסה לאתר הוקמה פגודת הנצחה ובה 8,000 גולגלות ועצמות של הנספים.

אחת הנקודות הקשות ביותר באתר הוא עץ שבסמוך אליו נמצא קבר אחים של נשים וילדים ועליו נמצאו שאריות של רקמות מוח. כלומר פשוט הכו את הנספים בכל מיני חפצים עד שהראש שלהם התפצח. מזעזע.

משם המשכנו למוזיאון רצח העם, שנמצא בבית ספר תיכון (לשעבר) שהקמר רוז’ הפכו אותו לכלא שלהם למתנגדי המשטר ולעינויים. רוב האסירים מצאו את מותם בשדה הקטל ורק כמה עשרות ניצלו.

למחרת ראינו קצת יותר את הצד היפה של העיר עם ביקור בארמון המלך (הדומה מאוד לזה בבנגקוק)

ובשוק המרכזי הגדול והמרשים. היה שם אוכל מעולה.

כמובן נסענו גם בטוקטוק

גם שם לנו בהוסטל מפנק עם בריכה (כמעט בכל קמבודיה היה ככה).
האיכות בחסות האייפון של תום.

המשכנו הלאה לסיהנוקויל, אחרי בלבול קצר שבו תום ואני התכוונו להמשיך לעיר אחרת קודם אבל יונתן שהזמין את הכרטיסי נסיעה חשב אחרת…
סיהנוקויל (סיהנוק על שם המלך, ויל=ville ) היא עיר חוף מתפתחת. החופים לא מדהימים אבל הם רבים, לא יותר מדי מפותחים ושלווים. בערב מסיבות על החוף.

התפננו שם כמה ימים ואז החלטנו לעבור לאיים ממול העיר: קו-רונג המעט יותר מתוייר וקו-רונג סמלום הבתולי יותר.
עד כמה קורונג מתוייר? עד כדי כך שהכפר הכי גדול שם הוא שורה אחת של מבנים בני שתי קומות על החוף שרק חול מחבר ביניהם.

החלטתי לקחת טיול צלילה של יום לסמלום ולישון שם את הלילה, בחנות צלילה. יונתן הצטרף אלי לסירה כדי לעשות שנורקל וקבענו להיפגש עם תום יום אחר כך בקורונג.

ההפלגה מוקדם בבוקר הייתה נעימה ומרעננת והנוף היה יפה.

הצלילות היו נחמדות מאוד אך גולת הכותרת הייתה השהות בסמלום. לא רק שהאי כמעט לא מיושב, החנות צלילה יושבת על חוף מדהים כמעט בלי אנשים.

באותו ערב, על רצועה של 300 מ’ בערך ישנו מקסימום 15 איש.

ושכחתי לציין שהחשמל פועל רק בין 18:00 ל22:00 (כמו בפיליפינים!) מה שהופך את החוף הזה לשלו ושקט עוד יותר.

כמובן שאני והערסלים בילינו זמן איכות ביחד.

למחרת הלכנו בג’ונגל חצי שעה כדי לעבור לצד השני של האי שבו יוצאות מעבורת לקו-רונג הסמוך (4 ק”מ ביניהם).

עלינו על הסירה שמעבירה הספקה לכל המזחים על האי ככה שעוצרת שהיא עוצרת בכל רגע ורק בסוף מגיעה לקורונג.
4 ק”מ לקחו שעתיים… יכלתי לשחות וזה היה מהיר יותר.

הגענו לקורונג – והאמת? לא עשינו הרבה.
האווירה והשלווה של האי עושים את שלהם ורוב הזמן בילינו את זמננו בין החוף לישראלידה (היינו מעל 10 ישראלים ביחד שם).

הנוף המדהים מהחלון שלנו בחדר (טוב, מה שאפשר לצפות מ-8$ ללילה לשלושתינו)

הגסטהאוס מקדימה

החוף בזמן מבול מטורף (אחרי הכל, מתחילה עונת המונסונים באסיה)
במזג אויר רגיל אמורים לראות את סמלום ממול. רק 4 ק”מ…

אחרי כמה ימים מרגיעים, לקחנו מעבורת חזרה לסיהנוקויל כדי לנסוע שעה וחצי לקמפוט. עיר קטנה ורגועה היושבת על שפך נהר.

כרגיל, גם פה הוסטל היה מפנק.

ביום ראשון בקמפוט, עשינו סיבוב קצר ועיר ואז נסענו לקפ הסמוכה. עיירת נופש עוד מימי הצרפתים שיושבת על חצי אי.
בעיירה יש שוק שנקרא “שוק הסרטנים” עם אוכל מיוחד ומאכלי ים.
התפנקנו בכמה דגים ופירות אקזוטיים.

המשכנו וטיילנו על הטיילת.

אני עם כמה נזירים ואיזה גברת

למחרת יצאתי לבדי לטיול מאורגן של טיפוס ממש מחוץ לקמפוט.
היה סנפלינג, ויה פרטה (שילוב בין טיפוס להליכה) וטיפוס קירות. היה מגניב (לחברה קוראים climbodia, אחלה שם!).

קצת לפני שעזבנו את קמפוט עשינו עוד סיבוב וטיילנו ליד כיכר הדוריאן.
הפרי הקוצני עם הריח החזק שמפורסם בכל דרום מזרח אסיה, וקמפוט היא אזור גידול עיקרי שלו.

חזרתי לפנום פן ללילה אחד לפני הטיסה לסינגפור. וכך החבורה התפצלה.

קמבודיה הייתה מאוד חמימה אלינו, אבל בגלל שביליתי הרבה יותר זמן מהמתוכנן בלאוס השתדלתי להיצמד בעיקר לאזורים המיותרים יותר בקמבודיה כדי לראות את האתרים העיקריים ולהמשיך הלאה ובפחות בכפרים האותנטיים (אולי רק קורונג סמלום היה אי של אותנטיות, תרתי משמע).
בכלל, קמבודיה הפתיעה אותנו מאוד והפיתוח המואץ שלה יכול להביא אותה לרמת התיירות של תאילנד בעוד כמה שנים.

בטוקטוק בדרך לשדה… כבר לא בקמבודיה עכשיו

להציל את איש המערות

האמת, שחשבתי שאני אחלק את לאוס לשני פוסטים גדולים – הראשון כבר פורסם ואת השני נחבר עם קמבודיה. בתאכלס, דרום לאוס וקמבודיה ייצא פוסט פשוט עצום (נשמה רק לעשות חוויות) אז החלטתי לחלק גם את זה. דרום לאוס: בפוסט הקודם לקחתי אוטובוס לילה ללואנג פראבנג עם חמשת האמריקאים שהיו איתי בחווית הגיבון. הגענו ללואנג פראבנג מוקדם בבוקר, מה שאיפשר לנו לראות את תהלוכות הילדים הנזירים שמסתובבים ברחבי העיר ואוספים צדקה (בפעם הקודמת לא היה לי כוח לקום לפני 6 בבוקר כדי לראות).

החלטתי להצטרף לחבר’ה למפלים המהממים בעיר ולבקר בהם שוב פעם, פשוט כי זה יפה כל כך. אין טעם להוסיף תמונות… יש מספיק בפוסט הקודם.

שני הזוגות האמרקאים שהיו קצרים בזמן סגרו טיסה לאותו אחה”צ, ואני נישארתי עם טילמן, שהיה בערך בגילי, מwashington d.c לעוד לילה כשסגרנו נסיעה לבירה ויאנטיין למחרת.
בערב יצאנו לפאב אוטופיה המגניב ופגשתי 3 קבוצות של ישראלים שכבר פגשתי קודם: שני ישראלים שמאור ואני עשינו איתם שייט איתם בפיליפינים, שתי בנות שפגשתי בנונג קיאו שבוע ומשהו לפני ואת שניר שעשה איתי את הטרק בג’ונגל. ישבנו כולם והיה שמח.

בבוקר קמנו הגענו לתחנת אוטובוס והתחלנו בנסיעה לבירה. כביכול הנסיעה הייתה קצת מבאסת, 10 שעות – 8 בבוקר עד לתוך הערב. בתאכלס כל היום היה גשם והרגשנו יבשים ומוגנים ושזה לא היה יום שהתבזבז. גם באחת העצירות קנינו אשכול ענק של ליצ’י (הפרי האהוב עליי במזרח) כך שנסיעה הייתה מתוקה.

 המטרה העיקרית שלי בבירה הייתה להגיע למשרד ההגירה כדי להאריך את הויזה שלי (30 יום במקור), שצפיתי שלא תספיק.
מצחיק לחשוב שתכננתי להגיע ללאוס לשבועיים ואיכשהו 30 יום לא הספיקו… לצערי, הגעתי לבירה ביום שבת והמשרד סגור בסופ”ש ונפתח רק ביום שני. הארכת הויזה לוקחת 24 שעות ככה שסתם נתקעתי 3 ימים בויאנטיין…

באחד הימים, גיליתי שיש מרכז שנקרא COPE שלא ביקרתי בו. קופ, הוא ארגון ממשלתי שעוזר לאזרחים קטועים ידיים. לאוס היא המדינה המופצצת ביותר בעולם ביחס לאוכלוסיה (בתאכלס השוואה לא חכמה שלהם, יותר מעניין להשוות לפי שטח) בגלל שעבר בה נתיב ההברחה של הויאטקונג בזמן מלחמת ויאטנם. ארצות הברית הוציאה אלפי גיחות של הפצצות, שרובן כללו פצצוש מצרר (פצצה שנפתחת בגובה נמוך ומפזרת מאות פצצות קטנות). חלק גדול מהפצצות הקטנות לא התפוצצו והערכות אומרות שכ60 מיליון פצצות נשארו כנפלים על הקרקע.

לכן, אזרחים רבים, בעיקר חקלאים שמהווים את רוב האוכלוסיה, נפגעים מנפלים אלו והופכים לקטועי גפיים גם היום. המרכז מבקרים של קופ עוצמתי מאוד ועשוי היטב ומכיל גם זווית ישראלית: בחדר הקולנוע אחד מהסרטים שמוקרנים הוא סרט של 35 דק’ שנקרא ‘מלאוס ללבנון’ שעובר מהנז’ בלאוס לנזק שגרמו פצצות המצרר של צה”ל בלבנון השנייה.

ג’יימי לאניסטר בוא תן יד  

יום לפני שאני עזבתי, טילמן עזב בהסעה שההוסטל אירגן לשדה”ת כדי לתפוס טיסה להאנוי. נפרדתי ממנו בכניסה להוסטל אחרי שבוע ביחד. היה אחלה. לא אמרתי, אבל טילמן עם החזות המתוקתקת שלו הוא בחור מאוד מעופף ולעיתים קרובות שוכח משהו (גדי יש לך מתחרים! ). טילמן ואני בארוחת ערב אחרונה

איך שנפרדתי ממנו וחזרתי לפינה בלובי שבה ישבנו גיליתי שהמצלמה החדשה והיקרה שלו עדיין מונחת שם. מיד נזכרתי שההסעה אורגנה מההוסטל וביקשתי מהאישה בקבלה לצלצל לנהג שיסתובב. בזמן שעמדתי בחוץ וחיכיתי להם, צילמתי לטילמן כמה תמונות שיימינג כדי שישים לב בפעם הבאה.

לא נשארתי 5 דקות לבד וניגש אלי בחור אמריקאי בשם אלכס מפילדלפיה שנוסע מחר גם כן לתה-קק בדרום לאוס וקבענו לנסוע ולטייל ביחד. בדיעבד אני יכול להגיד שהוא הבן אדם הכי איטי שפגשתי (מי שמכיר אותי יודע שאני בעייתי עם סבלנות…). באותו ערב התפנקתי בסטייק (להב איפה אתה?)

איך שירדתי מהאוטובוס בתה-קק, גיליתי שהייתה עליו ישראלית נוספת בשם חופית. הקטע העיקרי בתה קק הוא לופ של כמה מאות קילומטרים שעושים אותו עם אופנוע והמון אטרקציות בדרך וישנים בעיירות בין לבין.
חופית, שקבעה להיפגש בתה קק עם עוד ישראלית לא יודעת לרכב על אופניים/אופנוע והצעתי לה שאני ארכיב אותה וכך ניקח אופנוע טוב יותר ונתחלק במחיר. באמצע הלילה הגיעה הדר (זאת שחופית קבעה איתה) ולמחרת יצאנו ללופ- אלכס, חופית, הדר ואני על שלושה אופנועים.
די התעכבנו ביום ראשון, בין אם זה בגלל שיחות היכרות או עד שהשכרנו את האופנועים ככה שיצאנו מאוד מאוחר, אזור 12 בצהריים. עברנו באיזה נהר וכמה מערות, ומסעדה יפהפייה שיושבת מתחת לצוקים ומשמשת בסיס למטפסים במסלולי טיפוס רבים שיש בסביבתה.

נתקענו שם זמן רב בגלל משחק שח מול הדר (אלכס מאחורה).

הכניסה לאחת המערות

בגלל שהתחלנו מאוחר באותו יום, נכנסנו לחושך ולא הצלחנו להגיע לעיירה שיעדנו לעצמנו להגיע אליה. מצאנו את עצמנו באיזה עיירה בדרך מחפשים מקום לישון כשהמקומיים לא ממש דוברים אנגלית. הייתה חוויה. בסוף מצאנו גסטהאוס נחמד שמזכיר מוטלים אמריקאים רק שהייתה שם כמות עצומה ולא סבירה של פרפרי לילה.
עד כדי כך שלהיכנס לחדר היה צורך במבצע צבאי שבו סוגרים את כל האורות נכנסים לחדר סוגרים את הדלת ומחפשים את מפסק האור בחושך. ככה היו נכנסים רק כמה פרפרים ספורים לחדר. ( אין לי תמונה בשלוף, אני חייב לכם).

העיירה בבוקר

ביום השני בבוקר עברנו ליד מערכת סכרים מטורפת, שהוקמה בעלות משוגעת בשיתוף צרפת ומהווה חלק גדול מייצור החשמל של לאוס. הדבר גרם להצפה יזומה וליצירת אגם מלאכותי ענק.

חופית, אני ואלכס ליד הסכר

למי שלא יודע, לאוס היא מעצמת חשמל הידרואלקטרי שמופק ממספר סכרי ענק. לאוס מרוויחה בשנה 600 מיליון דולר ממכירת חשמל לתאילנד. הביקור במרכז המבקרים היה מעניין מאוד.

דגם של סכר נוסף שלא הגענו אליו

בהמשך עברנו בנופים משוגעים וביקרנו במעין שיצר בריכה קטנה עם מים קרים ומרעננים בצבע טורקיז.

ברקע חלק מהאגם המלאכותי

בערב הגענו לגסט האוס נחמד ששם ישנו עוד הרבה אנשים שעשו את הלופ והחלפנו חוויות. ביום השלישי נסענו מהגסטהאוס לכיוון מערת הקונגלור.
מדובר במערה באורך 7 ק”מ שבתוכה עובר נהר (כלומר המפלס כמעט זהה בין שני הקצוות). לקחנו שייט בתוך המערה שהיה עוצר נשימה. שטנו ושטנו ושטנו ושטנו בחושך כמעט מוחלט, מלבד הפנסים הצנועים שלנו והפנס המכובד של משיט הסירה שהיה צריך לשים לב מתי לפנות או להיזהר מסלעים. העוצמה של המערה, שבחלקים מגיעה לגובה של 100 מ’ פשוט בלתי ניתן לתיאור.

הדרך למערה

הכניסה למערה

הסירה והחושך

עצרנו באחת התחנות במערה שמוארת קצת בתאורה אמנותית.

אני והגב של חופית

הדר ואני אחרי שיצאנו מהצד השני של המערה

החלטנו שאת הלילה נעשה חזרה בתה-קק (חברה של הדר חיכתה לה שם) ונסענו בחזרה. זו הייתה נסיעה ארוכה ושוב נקלענו לחושך. על הכביש הראשי בדרך לתה קק (זה שכבר נסעתי בו עם האוטובוס בדרך מהבירה) יוצאים מלא פרפרי לילה כשיורד החושך. מלאן. להיכנס בהם ב40-50 קמ”ש הרגיש כמו מטווח של כדורי פיינטבול.

ביום הרביעי החלטנו שחוזרים קצת למקומות שפספסנו אתמול והם יחסית קרובים לתה קק.

ביניהם, בריכה משוגעת של מים טורקיז.

אני קופץ למים עם טרזן מאיזה 4 מ’

בדרך לבריכה

ולסיכום עשינו בשלושה וחצי ימים 650 ק”מ עם נוף משגע ומגוון. כיף עצום.

באותו יום, כבר המשכתי באוטובוס ל4,000 האיים, אזור במקונג על גבול לאוס-קמבודיה עם איים רבים.
בלאוס כמו בלאוס, עוצרים לזמן רב כמעט בכל עיר בדרך, במיוחד כאשר הנהג והצוות שלו (יש מפקדת אוטובוס, פורטר, נהג ונהג משנה) צריכים לאכול. הנסיעה ארכה כ13 שעות.
הגעתי ל4,000 ב7 בבוקר והתכנון העיקרי היה לבלות על ערסל

להכיר חברים חדשים

ולצפות בשקיעה

למחרת נמאס לי קצת לרבוץ ולקחתי אופניים כדי לרכוב ברחבי האיים (זה שישנתי בו ואחד נוסף היו מחוברים בגשר שהיה שייך בעבר לרכבת שהצרפתים ששלטו שם בנו).

ביקרתי במפלים (מוזר לחשוב על מפלים לנהר כזה עצום ורחב כמו המקונג)

והשקפתי על הצד הדרומי של האיים,  שגובל בקמבודיה וגרים שם דולפינים שעומדים להיכחד)

ביום שקמתי כדי לקחת סירה חזרה מהאיים ליבשה ואז לגבול קמבודיה, פגשתי את תום (הבת) ואייל (הבן, הידוע בתור יונתן). עם שניהם טיילתי בקמבודיה. ועל זה בפוסט הבא…

Welcome to the Jungle!

לאוס.
בגלל שמדובר במדינה גדולה (יותר מבריטניה!) ואוכלוסיה קטנה (פחות מישראל) ישנם שטחים אדירים שנשארו מיוערים וראשוניים.

מוזמנים להקשיב לשיר בזמן קריאת הפוסט, מתאר הכי טוב את קורות הפוסט:

אחרי יום טיול בויאנטיין הבירה, ואחרי שקבעתי עם נעמה ועמית מהפיליפינים והם הגיעו מויאטנם, הצטרפו גם חברות של נעמה, מיה ואיילת (שלושתן חברות של ענבל קרסו מהיחידה) והתחלנו לטייל בלאוס חמישתנו.

יום למחרת, עזבנו לואנג ויאנג. עיירה קטנה הממוקמת בין שתי הערים הגדולות בלאוס (ויאנטיין ולואנג פראבנג) שהאטרקציה המרכזית בה היא אבובים בנהר.

הגענו בסופ”ש שבו גם היה 1 במאי (מה שיצר סופ”ש ארוך למקומיים ולתאילנדים) ובדיוק ביום שבו התקיים פסטיבל רקטות.

העיירה הייתה מפוצצת ובשום מקום לא היו חדרים פנוים.
תוך כדי שיטוט וחיפוש גסטהאוסים עם חדרים אנחנו רואים רקטות נורות לאוויר (ממש עזה!):

בסוף, מצאנו מלון שבלובי שלו יש 3 מיטות זוגיות והחלטנו שנישן שם (בתשלום כמובן).
למזלנו זה היה יום שבת, כלומר למחרת אנשים יתחילו לצאת מהעיר.
ואכן למחרת כבר היה לנו חדרים נורמליים.

ביום ראשון יצאנו לשייט עם אבובים בנהר. הזרם קצת איטי והיינו צריכים לחתור קצת, אך עדיין היה מרענן.  האטרקציה המרכזית בנהר היא ברים שפזורים לאורכו וזורקים לך חבל לאבוב ומושכים אותך אליהם.

ואנחנו, שכבר שתינו בירה או שתיים לפני היינו מבסוטים ונהנו בכל בר מחדש.  כל אחד מהם קצת מציע גימיקים שימשכו אנשים להישאר כמו ביר-פונג, כדורעף בוץ ועוד.

הימים הבאים היו ממש ממש חמים. באחד הימים פשוט רבצנו בנהר.

וביום השני לקחנו אופנועים כדי לנסוע לאחד המפלים.  המפל היה די יבש אבל בדרך אליו הייתה בריכה קטנה של מים שהספיקה בדיוק לנו והייתה די קרה.

כמו שאנחנו יושבים ליד הבריכה, פרפר יפהפה החליט שהוא אוהב את נעמה ולא הפסיק להתיישב עליה.

לקראת ערב נכנסנו לאחת המערות והשתעשענו קצת עם הצילום בחושך.

מתוך המערה החוצה

המקום הכי טוב לאכול בואנג ויאנג היא המסעדה של ויקטור.  במשך שלושה ערבים רצופים אכלתי שניצל ופירה.  כמעט כמו של אמא.

היעד הבאה הייתה לואנג פראבנג, עיר הבירה הישנה של לאוס שבה ישב המלך (כשעוד היה אחד כזה).
הנסיעה אליה הייתה בואן עם מזגן טבעי (רוח) וצפוף ביום חם בצורה מלחיצה.

ההיילייט האמיתי, הם המפלים שנמצאים 30 ק”מ מהעיר. מדובר במפל מרשים אך לא עד כדי כך, שמתפצל להרבה מאוד מפלונים קטנים שלאחר מכן הופכים למספר בריכות בצבע כחול מדהים. כשמכל בריכה לבאה יש עוד מפל קטן. סוג של הסחנה רק בצבעים היסטריים. בסופו של יום, TOP10 של הטיול עד עכשיו

בכניסה למפלים יש אתר שימור לדובים שניצלו מציידים:

וממש צמוד למפלים, יש חוות פרפרים מדהימה:

בילינו עוד כמה ימים בשיטוט בעיר, בשוק לילה המקסים ובגבעה החולשת על כל העיר ממנה תצפית יפה

ובביקור בארמון המלך, המשקיף למקדש יפה ולגבעה

מלואנג פראבנג, העיר השנייה בגודלה במדינה (תאכלס היא קטנה יותר מתל אביב) הזמנו ואן לחמישתנו לכפר קטן על נהר שנקרא נונג קיאו.
למחרת הגיע לאסוף אותנו ואן דלוקס חמישה כוכבים רק לנו עם מזגן מפנק,  מושבי עור ומערכת מולטימדיה עם כבל aux. בסוף הנסיעה הנהג ידע לזמזם קצת שלמה ארצי ושלום חנוך…

בלילה שלפני אכלנו משהו בשוק בלואנג פראבנג שגרם לחלקנו לכאבי בטן, אז רוב הזמן רבצנו בהוסטל שלנו בנונג קיאו שכלל בונגלו קטן וצפוף עם מאוורר מסכן אבל עם מרפסת וערסל שצופים אל הנהר.

אחרי יומיים של רביצה לקחנו אופניים ונסענו לטייל באזור. שכשכנו באיזה נחל ואז תוך כדי מעבר באחד הכפרים ראינו אנשים מתאספים מחוץ לאחד הבתים ומוזיקה. עצרנו ותוך רגע הזמינו אותנו פנימה. מסתבר שנקלענו לחגיגה של חתונה של זוג צעיר. קיבלנו יחס חם (והרבה אלכוהול, כולל לאו-לאו היין וויסקי המפורסם והמשכר).

עם בוקר נפרדתי מהחבורה (היה ממש כיף איתם! שבועיים שלמים) שחזרה ללואנג פראבנג כדי להמשיך לתאילנד ואני המשכתי לבדי צפונה ללואנג נאם תה כדי לעשות טרק בג’ונגל.

איך שהגעתי להוסטל פגשתי את שניר הגבר מאריאל וג’וש היהודי מפלורידה (שהגיעה למזרח היישר מתגלית). למרות שחשבתי לקחת יום מנוחה החלטתי להצטרף אליהם למחרת לטרק של יומיים.

יצאנו קבוצה של 2 ישראלים, אמריקאי, שתי גרמניות וחמישה צרפתים (מיותר לציין שהיו צפרדעים לארוחת צהריים) וטירקנו בג’ונגל. ממש ג’ונגל, כמו שאתם חושבים. לח, ירוק, לעיתים בקושי נכנסת שמש ולפרקים המדריך צריך להוציא את המצ’טה ולפלס דרך. והמון פרפרים, ענקיים!!

המליצו לצאת לטרק עם מכנסיים ארוכים כדי להימנע מעלוקות (שמוצצות לך דם בלי שאתה מרגיש ואז כשהן שבעות פשוט בורחות ומשאירות אותך לדמם).
תאכלס ביומיים האלה הסתובבתי את קצר ואפילו אחת לא עלתה עליי (על האחרים עלו כמה אבל הם הפסיקו להעיף אותם מבעוד מועד)

בערב ישנו בכפר, אצל אחת המשפחות.  אין מים זורמים ובשביל מקלחת וכן’ צריך לרדת לנחל. עם זאת,  יש חשמל בכפר מה שמספיק לכמה נורות בזמן חשיכה.

הכפר מרחוק

הבית של המשפחה שלנו אצלה כולל חדר וחצי. אמנם יש ארבעה קירות וגג, אבל בתאכלס אין באמת רצפה.

קמנו בבוקר והמשכנו לטייל

ארוחת הצהריים כללה דגים צלויים

סיימנו את המסלול בכפר נוסף שנמצא על גדות נהר ומשם חזרה לעיר.

אני תכננתי להמשיך להואי סאי, על גבול תאילנד כדי לעשות את חווית הגיבון (הסבר בקרוב). לכן הייתי צריך להמשיך שוב לבדי.
הגעתי ב8 בבוקר לתחנה אוטובוס ( יש להם קטע בלאוס שהתחנת אוטובוסים היא כמה ק”מ מחוץ לכל עיר. ככה צריך לקחת טוקטוק לתחנה בעיר המוצא,  לנסוע ולהגיע לתחנה בעיר היעד ואז עוד טוקטוק למרכז העיר. מעצבן!!). הסתבר שהאוטובוס של 9 בבוקר כבר היה מלא ואמרו שהבא רק ב12:30. קניתי כרטיס וחזרתי שוב בטוקטוק לעיירה כדי לסגור כמה עניינים בקשר לאטרקציה בהואי סאי. (עסק יקר כל הטוקטוקים האלה).
ב11:45 התחלתי לחפש טוקטוק כדי לחזור לתחנה אך בגלל שהייתי לבד ניסו לגזור עליי קופה. כמובן שהתנגדתי ואחרי דין ודברים שלקחו זמן רב סיכמנו על מחיר שמצא חן בעיני. הגעתי לתחנת אוטובוסים ב12:08 ואמרו לי שהאוטובוס כבר יצא… לעזאזל!
הבא היה ב16:00 והחלטתי שהפעם אני לא עוזב את התחנה. ב15:00 כבר הגיע אוטובוס חדש (הוא לא באמת היה חדש) אבל הוא המתין ברציץ כדי להתמלא.
מיד עליתי עליו כדי לשריין את מקומי ופשוט ישבתי וחיכיתי כמעט שעתיים עד שנצא, מה שקרה בסוף ב16:45 (ארבע שעות נסיעה).
לפחות הנוף בדרך היה מפצה.

מחכה באוטובוס

הנוף

הגעתי להואי סאי כדי להשתתף בחווית הגיבון. שלושה ימים בג’ונגל שבהם קצת מטרקים ובעיקר עושים אומגות

בערבים ישנים בבתים על העץ (פשוט משוגע! בגובה של 50-60 מטר כשהדרך היחידה להגיע אליהם היא באומגה). הנוף מהם מדהים גם כן.

עם קצת מזל גם מצליחים לראות קופי גיבון.
היינו בקבוצה 2 זוגות אמריקאים בגילאי 27-37, בחור אמריקאי נוסף בגיל שלי שכבר הספקנו להתחבר במשרד לפני שיצאנו ועוד בחור דרום אפריקאי שנסע לפני 16 חודשים לחופשה של שבועיים בניו יורק ומאז הוא מטייל…

בג’ונגל כמו בג’ונגל, שוב היו עלוקות רק שהפעם לא היה לי מזל איתן… (גיליתי את זה אולי רק שעתיים אחרי.. כי הייתי עם מכנס ארוך. עד אז הדם כבר נקרש)

בבית על העץ לשירותים והמקלחת יש רק קיר אחד, שחוסם את הטוול הראייה אל פנים הבית. כל השאר, פתוח כמרפסת אל תוך הג’ונגל. וכמובן ששירותים בול פגיעה, שכשיושבים רואים בין החריצים את הגובה המטורף..

בערב יוצאים כל מיני עכבשיים ענקיים שמסתתרים בגג של הבית ובחושך העיניים הזוהרות שלהם צופות בנו.

ביום האחרון קמנו ב4 לפנות בוקר כדי לנסות לצפות בקופי גיבון. שמענו אותם שואגים ממש קרוב אלינו אך לצערנו לא ראינו. עם זאת, הנוף הערפילי בשעות הבוקר היה מהמם.

עוד תמונה

בנסיעה חזור, שחלקה בדרך עפר, התחיל מבול משוגע והרכב (טויוטה hilux ) התחיל להחליק.  הנהכ ביקש שנרד ונלך קצת ברגל, רק אני לא חשבתי שיהיה כזה מחליק, מצאתי את עצמי הולך יחף כשבוץ נדבק לרגליי, עם מקל שעוזר לי לא להחליק ושכמייה נגד הגשם. החבר’ה אמרו שהם היו בטוחים שפרודו הצטרף אלינו.

הנסיעה חזור, לפני הסערה.

באותה ערב לקחתי עם האמריקאים נסיעת לילה ללואנג פראבנג, כדי להתחיל את המסע לכיוון דרום לאוס.

המשך יבוא.

בוקר טוב ויאטנם חלק ב’, תאילנד והגעה ללאוס

אחרי כמה ימים מהנים בהוי אן המשכנו (נכון, באוטובוס לילה, כל נסיעה כזאת היא 8-12 שעות) לנה-טראנג
עיר חוף שמזכירה קצת את אילת עם המוני תיירים רוסים (ושלטים רוסים בכל פינה- קיבינימט תלמדו כבר אנגלית).

דבר ראשון כשהגענו השכרנו אופנוע ונסענו (בזהירות כמובן) לראות מפלים.
נכון שהם לא מרשימים כמו כאלה שכבר ראיתי בטיול, אבל זה תמיד כיף לראות מפלים ולהשתכשך, בייחוד ביום חם.

בדרך חזרה, נתקע לנו האופנוע.

למזלנו,

זה היה בדיוק ליד מכונאי של אופנועים.

לא למזלנו,

הוא לא ידע אנגלית.
אבל

למזלנו

(2) היה לנו סים ויאטנמי. צלצלנו לקבלה של המלון שלנו, שממנו השכרנו את האופנוע, הסברנו לפקידת קבלה באנגלית את הבעיה והעברנו אותה לסבא המכונאי החמוד. הוא מיד התחיל להתעסק ואחרי רבע אמר הרבה “אוקי” וטען שתיקן.
שמחים ומאושרים הנענו את האופנוע והמדכנו בדרכנו.
אלא שלאחר קילומטר הוא שוב נתקע וכך פשוט עצרנו בקיוסק בצד הדרך, צלצלנו למלון לחילוץ ופשוט ישבנו שיחקנו קלפים והמתנו.

בערב, החלטנו לפנק את עצמנו באיזה ספא ריזורט שכולל בריכת בוץ ושטיפת הבוץ במזרקה.

ביום אחרי זה לקחנו שייט בסירה ויצאנו לחקור את האלמוגים שבאיים הסמוכים כשבדרך חלפנו על פני כפרים צפים

מסתבר שהחבר’ה בעיר מצאו אחלה פתרון תחבורתי לאי הסמוך. פשוט בנו רכבל.

השנורקל היה נחמד וגם אם לא מדהים כמו הפיליפינים, כיף מדי פעם לחקור קצת את הים.

איתנו בסירה, מלבד תיירים מקומיים, היו זוג דרום אפריקנים בירח דבש שישבנו ודיברנו איתם רבות
על המצב בכל מדינה. אני חושב שזו פעם ראשונה שדיברתי שיחה ארוכה עם אנשים מדרום אפריקה, ששפת האם שלהם היא אפריקאנס (סוג של הולנדית).
אחר כך פשוט התפננו על החוף ואז הלכנו לעשות מסאז’ ע”י עיוורים,  חוויה מעניינת

לכשעצמה.

ביום הבא, אחרי יומיים בנה-טראנג נסענו לדאלאת שממוקמת 4 שעות נסיעה מערבה בואכה ההרים.
דאלאת נחשבת כעיר ירח הדבש של המקומיים, אבל בתאכלס רוב המקומות הקשורים הם די קיטשיים (כמו סירת ברבור באגם) וזה פחות מה שמעניין זרים.

בדאלאת ביקרנו בבית המשוגע, בית של מישהי יצירתית שהחליטה שהבית שלה צריך להיות יותר קרוב לאגדות מאשר למציאות.

היה בראש שלנו מה אנחנו רוצים לעשות למחרת,  זה לקחת טיול עם איזי ריידרס. מדובר בחבורת אופנוענים כבדים שמרכיבים מטיילים.  החל מטיול יום באזור דאלאת, הסעה לעיר הקרובה עם עצירות לאטרקציות בדרך ואף טיול של 4-5 ימים בהרים.

רצינו לקחת טיול יום והחלטנו לחפש כאלה.  בלי הרבה מחשבה תוך כדי הליכה ברחוב פנו אלינו לוק וצ’ונג (לא כמו צעיר, עם שורוק) עם האופנועים שלהם,  רפטואר מילים בעברית וספר עם המלצות בעברית של דינה מנס ציונה וריקי בחדרה. יאללה, נלך על זה חשבנו.

למחרת הם אספנו אותנו מהמלון ויצאנו לסיור ברחבי דאלאת
אותי מרכיב צ’ונג

ואת ענבר לוק

האנגלית שלהם ובייחוד של לוק הייתה מעולה  ואיפשרה לנו לחקור אותם כהלכה. סוף סוף היו לי הזדמנויות לשאול אותם שאלות על ההיסטוריה של ויאטנם אחרי שבועיים של המתנה.

הם לקחו אותנו למספר תחנות באזור,  ביניהם פגודה יפה

מפלים מרשימים

ומבחינתי גולת הכותרות הייתה מפעל למשי.
היה מגניב לראות איך מתולעים

הם בסוף מייצרים משי

על אף שהתהליך קצרה אכזרי וכולל הרתחה של הפקעות כשהגולם עוד חי בפנים… מה שהורג אותו כמובן.

בכל זאת, את התולעים המתות הם אוספים ופשוט…אוכלים אותן.
אחרי שלוק אכל אחת ואמר לי שזה כמו בוטנים, ניסיתי גם.

לא רע

מדאלאת המשכנו לתחנה האחרונה שלנו מויאטנם, סייגון, שהיום שמה הרשמי הוא הו צ’י מין סיטי על שם הבן גוריון שלהם שהוביל את מלחמות לעצמאות (נגד הצרפתים ואחרי זה נגד האמריקאים).

ענבר מחליפה איתו מבט

מהעיר יצאנו לסיור בדלתת המקונג (הנהר המטורף שמתחיל בסין ונשפך לים בויאטנם, שאני עתיד לפגוש עוד הרבה בטיול)

המדריך היה יחסית מבוגר,  סיפר שהשתתף במלחמה ואיבד הרבה חברים. ברגע ששמע שאנחנו מישראל גילה אלינו חיבה יתרה וסיפר שפגש את משה דיין ועד כמה הוא נדהם מהסיפור של מלחמת ששת ימים.

טיילנו גם בעיר שבה יש העתק של כנסיית נוטרדאם

והרבה רוכלים עם קוקסים

מסייגון טסנו חזרה לבנגקוק, שם לצערי ענבר עלתה על טיסה לארץ ואני יצאתי מהשדה אל העיר…

נשארתי בעיר ימים,  באיזה הוסטל מגניב ופשוט נהנתי מהעובדה שנכון לרגע זה, אין לי תוכנית ואין לי לו”ז. עושה מה בא לי בלי לחץ. בהחלט היה מהנה.

פגשתי את נמרוד, חבר מהצבא (קורס סילאן) שמתארח אצל בחורה מקומית. למי שלא ראה בפייס:

בהמשך קבעתי עם חברים מהטיול להיפגש בלאוס.  היו לי עד כמה ימים והחלטתי לקחת רכבת לילה לגבול ולבלות שם כמה ימים

הגעתי לעיירה צ’יאנג קאן, שנמצאת ממש על .
המקונג מהצד התאילנדי
אחרי הרכבת לילה, ידעתי שיש לי עוד 200 ק”מ לאורך המקונג עד לעיירה הזו. לקח לי 9 שעות והגעתי אחרי 6 בערב.

העיירה נחשבת יחסית לתיירותית במונחים של תיירות פנים. מה שזה אמר שהעיירה יחסית ריקה כי זה לא העונה של תיירות פנים וגם שכמעט לא ידעו אנגלית.

פגשתי רק איזה צרפתיה לרגע, כשחיפשתי גסטהאוס, והיא הייתה המערביה היחידה שפגשתי גם ביומיים שאחריי.

איכשהו מצאתי איזה הומסטיי ממש על המקונג, בדיוד בזמן לשקיעה עליתי לגג כדי לראות את זה

האמא של המשפחה ממש אהבה אותי, וכל הזמן ישבה איתי ותרגלה את האנגלית שלה (שלא הייתה כזו מובנת אבל הבנו אחד את השנייה)
ואפילו הראיתי לה תמונות של כל המשפחה

בבוקר לקחתי אופניים וטיילתי באזור. הגעתי לאיזה הר עם תצפית על האזור והנהר

אחרי כמה ימים עברתי את הגבול לעיר הבירה של לאוס, ויאנטיין. זה קרה לא מזמן, ב30.4.
למחרת היה לי עוד יום פנוי לטייל בעיר עד שהחבר’ה הגיעו ולקחתי אופניים וטיילתי בעיר.

העיר לא דומה לשום בירה אסיאתית שביקרתי בה עד כה ומזכירה יותר את יבנה מאשר את בנגקוק (רגועה ולא צפופה).

הסמל של לאוס, הסטופה המוזהבת

ושער הנצחון שלהם

 

עד כאן.