תאילנד, היה שלום!

חלק א’:
בערב הכריסמס ישבנו ב’לובי’ של הגארדן-ריזורט שלנו עם שני אחים איריים, ממש “גברים אמיתיים” שבחרו להם חיים של הנאות במקום חיי משפחה. הם טיילו בחצי עולם ועושים חיים. היה מעניין ומהנה מאוד לשבת ולדבר איתם. שתינו יין לשוכרה ודיברנו על הא ודא וכמובן על כדורגל. בעיקר נבחרות. המבטא שלהם כל כך מגניב ומוזר, שאחרי שסיפרתי להם שלנבחרת ישראל יש 9 נק’ מתוך 9 אפשריות בקמפיין הנוכחי, זה ממש נשמע כאילו אמרו “noine out of noine??”.

אחרי שנהננו עם האיריים, בדרך למסיבה בחוף המשכנו בנוהל הקבוע ועצרנו לפיצה אצל אגי הצרפתייה.
תוך כדי, התחיל מבול מטורף כשכל מי שהיה ברחוב רץ לחפש מכסה במהרה. לידנו התיישבה בחורה אסיאתית יפה עם פנים צעירות מאוד. שמה היה אונה, גרמניה ממוצא מונגוליה, בת 27 שנשואה כבר חמש שנים לגרמני אסלי. וואלה. אחלה גנים יש לאסיאתיות.
אחרי שאונה הלכה (אך הגשם המשיך ביתר שאת) התיישבו לידנו חבורה של בריטים גנובים, עם מבטא כבד כמו מלכת אנגליה ועינים אדומות מתגלגלות. אחרי שנמאס ךנו מהם, ראינו שתי בנות אסיאתיות משחק ביליארד והחלטנו להצטרף. שוב, שתיהן נראה הרבה הרבה פחות מהגיל שלהן.
לא אציין מי ניצח, רק אגיד שהצד המנצח זכה בצייסר של משקה מקומי חזק.

משם, לאחר שהפסיק הגשם הלכנו למסיבה בחוף. המסיבה הייתה סבירה…. אולי בגלל איכות הסאונד הגרועה, אבל בגלל מיעוט האנשים היחסי (ללפני שנה) ואולי פשוט כי החול היה בוצי אחרי שהייתה גאות גבוהה במשך שעות היום וכיסתה את רוב בחוף.

באי, ישנם רוסים רבים שאיליה מתחבר אליהם בקלות בגלל הרוסית שלו. כדי שלא ארגיש בדד הוא לימד אותי משפט- “מניה ו-אוחה זשלה מוחה”. בתרגום- נכנס לי זבוב לאוזן.  איליה טוען שזה יצחיק אותם. לדעתי אני עלול לקבל סטירה לכן עדיין לא יצא לי להגיד את זה.

למחרת החלטנו על ערב רגוע וירדנו עם יין שוב ללובי. בלובי ישבו שתי בחורות קוריאניות (נראות בנות 22, טוענות שהן בנות 34 ו-28). הפעם גם למדנו גם מילים בקוריאנית (כולן נאמרות עם מלעיל):
Pabo – אידיוט
Kon b’e – לחיים
וגולת הכותרת-
Tuktuk’e – חכם
מילה שמלווה אותנו עד היום (ומתאימה גם לטוקטוק בבנגקוק).
כמובן שלא נשארנו חייבים ולימדנו אותן להגיד satum (דש לנתי).
את הערב סיימנו שוב בפיצה באותו מקום.

למחרת לקחנו מעבורת חזרה לקוסמוי שוב להוסטל friendship של יוהן הבלגי הגבר – ללילה אחד).
אחרי ארוחת צהריים קלה יצאנו לחוף השקט והמקסים של bophut (נאמר כפ’ דגושה) כך שהוילות על החוף משאירות בקושי מטר-שניים של חול בזמן גאות.
תוך כדי שאנחנו יושבים בים (ואני כותב לי ביומן) מתחיל אט-אט טפטוף, שתוך רגעים הופך למבול, אחרי יום שלם שהייתה בו שמש חזקה (אפילו קצת נשרפנו בדרך ל- ומ-המעבורת).
איליה רצה לחזור להוסטל, אבל אני החלטתי שקצת גשם לא מרגש אותי.
שמנו את הדברים שלנו (מגבות ספרים וכו’) מתחת לאיזה מחסה קטן ונכנסנו למים בזמן מבול משוגע!!! תענוג צרוף.
למה שיהיה אכפת לי להירטב מגשם אם אני כבר רטוב בתוך המים?

בדרך חזרה, שכבר הפסיק הגשם, חיפשנו מסעדה על המים לשבת קצת לשתות בירה. פתאום ראינו כמה מדרגות שעולות לגזוזטרה (מרפסת) מושכת והחלטנו לעלות.
מסתבר שמדובר במלון חדש (או beach club אנאעארף) שנפתח באותו יום!!
ישבנו, שתינו קצת קוקטיילים, נשנשנו קצת אוכל והוזמנו למסיבת פתיחה-בריכה שתתקיים במקום בערב. ברור שנלך.
חזרה למלון התקלחנו (סוף סוף מים חמים!) והתארגנו. לבשנו שוב את מיטב מחלוצותינו – גופיה של מסיבת הפולמון, מכנסיים קצרים וכמובן כפכפים מפוארים.
אחרי סתלבט קצת בחדר אנחנו יוצאים למלון החדש כשכבר חושך בחוץ אבל מדובר בפחות מ5 דקות הליכה מההוסטל של יוהן הגבר.

חלק ב’:
וואו. כמה חוויות מאז החלק הקודם.
הימים האחרונים היו מלאים בחוויות תלושות מהמציאות, מלאות אדרנלין וצחוקים. עצם העובדה שחלק מהחוויות קרו בבנגקוק, נותן משמעות נוספת לאור הסרט “בדרך לחתונה עוצרים בבנגקוק”.

נתחיל מאיפה שעצרנו בפעם האחרונה- הארוע השקה של המלון.

כבר בכניסה קיבלו אותנו עם כוס יין אדום ומיד הבנו שהאירוע שהגענו אליו הוא לא בדיוק מסיבת הבריכה שתכננו (בנים ובנות בבגדי ים, מוזיקת מסיבות) אלא יותר אירוע “השקה” של מבוגרים. ממש כמו בגיא פינס.
למרות זאת, הרגשנו בנוח כי קיבלנו הזמנה מהעובדים כשהיינו שם בצהריים (אנחנו כבר ותיקים במלון הזה!).
היו שם עמדות הגשה לאוכל שבתחילה לא היינו בטוחים אם זה בחינם (כל האירוע היה כניסה חופשית). איך לא, כמו ישראלים טובים ברגע שהבנו שארוחה חינם לפנינו לא חסכנו במזון… ואף הזמנו קוקטיילים (שכבר עלו כמה גרושים).

אח”כ התחיל המופע האמנותי שכלל קוסם גרוע מאוד, ליצן מפגר (זה אירוע למבוגרים! ) ובחור שלא כל כך ידע לעשות ג’אגלינג, אבל איכשהו הופיע מול 150 איש. לא מבין איך לא נהרסו לו הברכיים אחרי שהתכופף כל כך הרבה פעמים להרים את הדברים שנפלן לו מהג’אגלינג.

ליד אחד השולחנות המרכזיים עמדו שתי בחורות מקומיות וצעירות, בעלות רגליים ארוכות ונעליים עם עקב ארוך יותר ועם בד מינימלי על גופן. שתיהן עבדו באירוע ומזגו משקאות ליושבי השולחן הסמוך. ידוע שרק מקומיים מכירים מקומות טובים ולכן החלטנו לעמוד ליד השולחן בניסיון לשאול אותן.
שתי דקות אחר כך, הזמינו לבמה את ראש העיר – “the mayor” לשאת דברים ומאותו שולחן קם גבר בגיל העמידה עם חולצת פרחים ודיבר לסירוגין בתאילנדית ואנגלית קלוקלת.
איליה איתגר אותי לבקש ממנו להצטלם ביחד וכמובן שנענתי לאתגר. צריך להבין שכבר הייתי אחרי יין, קוקטייל ובירה.
“הלו, מיסטר מאיור? ייטס סאצ’ אן הונור טו מיט יו. מיי ווי הב א-פיקצ’ר ווית’ יו?” ובין רגע כבר עמדנו מחובקים משני צידיו ומחייכים לסלפי (לצערי הגופרו של איליה לא מצלמת טוב בחושך).
ראש העיר קצת תחקר אותנו באנגלית הנהדרת שלו ואמרנו שאנחנו באים כל שנה וכמובן שגם שנה הבאה. 
בתחילה, היה לנו רושם די רע על קו-סמוי, שהצטייר בעיני כי תיירותי למדי המתאים בעיקר למשפחות. כאמור, שאלנו את הבנות לאן יוצאים באי הזה. הן נראו בערך בגילנו (טוב האמת הן נראו בנות 16 בערך, אבל למדנו שצריך להוסיף לפחות 5 שנים לבנות אסיאתיות). הבנות טענו שיש יותר מאוחר מסיבה טובה ב-“אכבר” והציעו לנו לבוא גם. השם קצת הרתיע, בעיקר בגלל הקונוטציה. ייתכן שבאמצע המסיבה כולם פורסים שטיחים ומתפללים לכיוון מכה.

קצת אחרי, עדיין ליד “שולחן המכובדים”, שבמקרה גם היה זה שצמוד למעקה שעליו נשענו הפונה לחוף, נעמדו זוג בריטים. הבעל קירח מבוגר וזוגתו הבלונדינית  והרזה אשר נראית צעירה ממנו לפחות ב-10 שנים אם לא יותר.
כמובן שעצם המראה של זוג בריטים עומדים לידך עם בירה היא סיבה מספקת להרים איתם לחיים, רק שההרמת כוסית הזו (או יותר נכון בקבוק בירה) הפכה לשיחה מרתקת של יותר משעה.
הם זוג נשוי מלונדון, הוא בן 44 והיא בת 39 (הייתי נותן לה מקסימום 28) שהחליטו לטייל במזרח במשך 18 פאקינג חודשים.
מדהימים!! הם חברים הכי טובים מסתברים מעולה ביחד ובהחלט מהווים השראה.
הלוואי עליי בגיל 44! (רק בלי הקרחת…)
ביחד איתם שתינו עוד איזה 2-3 בירות. להם זה היה ביקור 5 באי וכששאלנו אותם על ה-“אכבר”, הם תיקנו אותנו ואמרו שזה מקום מעולה שנקרא “ARKBAR”.
כאן כבר נפל הפור והחלטנו ללכת לשם אחר כך.
יצאנו מהמלון החדש אבל שנייה אחרי הבנו שהשעה רק 22:30 וזה מוקדם מדי בשביל מסיבה כזאת. חשבנו שיהיה מצחיק לעשות מסאז’ – כשאנחנו שתויים.

נכסנו למכון הקרוב וביקשנו לעשות Oil massage – עיסוי עם שמן. נכנסנו למיטות צמודות שהופרדו בעזרת וילון מכל צדדיהן.
המעסה ביקשה שנוריד בגדים ונישאר עם תחתונים. זה הרגיש כמו המסאז’ים האלה שמסתיימים בסוף שמח. למזלנו עברנו בשלום.
משם המשכנו ל”אכבר”.
הייתה מסיבה אדירה, עם המון חבר’ה בגילנו (בעיקר מארצות בניכר) ומוזיקה טובה מאוד – ממש על החוף של האי. המסיבה הייתה הרבה יותר טובה מהמסיבות בקופנגן.
רקדנו והשתגענו ופגשנו שם בחור ישראלי ושתי בחורות שהיו על הכיפאק ודי בראש שלנו. 
לאחת הבנות קראו טל מוסרי… היה משעשע.
המסיבה נגמרה ב2 ומשהו ונשארנו לדבר איתם שם על החוף עוד איזה שעתיים.
אחרי הבררה של הישראלים בקו פנגן היה נחמד לשבת עם ישראלים קצת יותר על רמה.

המסיבה בחוף בקוסמוי

image

התעוררנו בבוקר למחרת, לאחר ערב מעניין ועייפים ותשושים מחוסר שינה.
ביצענו צ’ק אאוט וישבנו על הרחוב אצל יוהן ואכלנו ארוחת בוקר, בשעה 12:30. ישבנו והסתכלנו על המכוניות העוברות עד שלקחנו מונית (או יותר נכון סונגתאו- סוג של מונית שירות מקומית) לשדה התעופה בדרך לבנגקוק.
בדקה שהגענו לשדה התחיל מבול משוגע, סטייל נוח והתיבה.
השדה בסמוי בנוי מפרגולות כאלה, אשר מספקת רק גג, ללא קירות (כי אף פעם לא קר שם). כלומר, היינו מוגנים מהגשם אבל הרגשנו כאילו אנחנו לגמרי מתחתיו. וכך הלכנו יחסית הרבה בשדה, שמרגיש קצת כמו קיבוץ ומסביבנו מבול. 
סוג של חוויה בפני עצמה – שגם גרמה לעיכוב קל בטיסה.
בזמן שחיכינו, איליה שאל בחור צרפתי שיש שם, שמסתבר שלו זו תהיה הפעם החמישית בבנגקוק איפה יש מקומות טובים לצאת. הבחור המליץ על אזור שנקרא – RCA, קיצור של Royal City Avenue. רחוב עם מספר ברים ומועדונים טובים. עם שם כזה, זה נשמע יותר אריסטוקרטי משרונה.

אחרי הנחיתה בבנגקוק והגעה למלון, קפצנו ל-MBK, הקניון המפלצתי בעל 7 הקומות. רצינו להשלים כמה דברים אך חזרנו בעיקר עם ידיית ריקות ורגליים כואבות לאחר שיטוט של שעות בקניון וכל דברים שרצינו היו יקרים להפליא (לפחות ביחס לEBAY).
אחרי מקלחת, שוב לבשנו את מיטב מחלוצותינו כדי ללכת ל-RCA וספציפית למועדון שנקרא Route66 שקיבלנו המלצה עליו. איליה רצה לשים נעלי ספורט של סוקוני אבל שכנעתי אותו לבוא בכפכפים כדי להקנות את המראה התל אביבי הנהנתן. שוב שמנו גופיה אבל הפעם לבשנו מכנסיים ארוכים, כדי שייראה מכובד יותר (לא בטוח שזה נכון לגבי מכנסיי מטיילים…).
לקחנו מונית ל-RCA ועמדנו מחוץ למועדון המדובר. בחוץ יש מכוניות כמו פרארי ופורשה, בנות ובנים לבושים היטב וגם המקום עצמו נראה מבטיח. כל הצד שלו שפונה לרחוב היה פתוח (תחום עם גדר בלבד) והיו 3 רחבות שונות – אחת עם הופעה חיה (רוק), אחת מסיבה ואחת דאנס בר. נראה מבטיח מאוד אפילו.
הוצאנו רישיון והתקרבנו לאיש הדלת (DOORMAN). הוא הסתכל עלי, הדליק את הפנס שבידיו והעיר לי על האצבעות ברגליים, שבצבצו מבעד למכנסיים והכפכפים.
הרגלים שלי, שבלאו הכי לבנות מאוד ביום יום, החווירו לאור פנס הLED שלו.
הוא סוג של נבח עלינו, שאין כניסה עם כפכפים.
רגע לפני שאיליה מתעצבן עלי ששכנעתי אותו לבוא איתם, השומר “הציל” אותי כשאמר שצריך גם חולצה עם שרוולים.

ממול לכניסה, עמדה רוכלת תאילנדית שהשכירה חולצות ונעליים כדי להיכנס. מדהים איך הם יוצרים פרנסה מכל פיפס. שקלנו בין אם לשכור ממנה (המועדון נראה ממש ממש מזמין מבחוץ) לבין לחזור למלון להחליף.
מהר מאוד הבנו אין לנו מספיק כסף תאילנדי גם לזה וגם לזה, שהרי אף CHANGE לא יהיה פתוח בשעה כזאת להחליף לנו את הדולרים.
ניסינו גם המועדון ליד, שנראה כמעט טוב כמו הקודם, אך התמונה האירונית של השומר רוכן מעל הדלפק מסתכל לנו על הכפכפים לא יוצאת לי מהראש עד עכשיו.
שתי דקות אחרי, כשאנחנו עדיין קצת בשוק, פגשנו שני צרפתים, שאכן נראו בהתאם לקוד הלבוש, אבל טענו שלא הכניסו אותם כי דרשו בכניסה דרכון.
כך הבנו שטוב שלא שכרנו שום דבר כי הם כבר היו מוצאים סיבה לא להכניס אותנו גם עם דרכון (אין כניסה לאנשים עם זיפים, אין כניסה לאנשים ללא עיניים מלוכסות או גרוע יותר אין כניסה ליהודים…).

מאוכזבים וקצת עצבניים התיישבנו באיזה בר ליד. הבר היה ריק למחצה, או ריק לגמרי מאנשים מערביים ומכיל רק מקומייפ חנווצים (חנונים אש).
שתינו בירה והוצאנו תסכול. בזווית של העין, ראיתי מהצד השני של הרחוב דברים רצים בצל בין המכוניות החונות. בהתחלה חשבתי שזה חתולים… אבל אחרי שזה המשיך הבנתי שזה עכברושים!!! דיפ שיט.
אחרי הבירה שאלנו כמה נהגי מונית מחוץ לבר כמה עולה מונית לקאו סאן (רחוב התרמילאים, כדי להמשיך להנות שם) . מול המוניות הייתה ערימה של שקי זבל ועליהם כמות בלתי סבירה של עכברושים (15? 20?). קפצנו מהר לתוך המונית, כדי לא להפוך את הטעות של הכפכפים לשגיאה פטאלית ונסענו לקאן סאן.

כדי לתאר הקאו סאן בערב, נסו לדמיין את יום העצמאות במדרחוב ארוך, בלי ספריי קצף וטווח הגילאים הוא 18-35. המון דוכנים וברים מכל עבר והרבה אנשים שמחים ברחוב.

קאו סאן בלילה:

image

בשלב הזה נכנסנו לאיזה בר כלשהו שנראה די טוב מבחוץ, אבל רק אחר כך הסתבר לנו שהוא רק של מקומיים, ואנחנו מוקפים תאילנדים שרוקדים באופן מוזר למדי.
שתינו עוד בירה וברחנו מהר.
מצאנו איזה פאב עם מספר לא מבוטל של בריטים ואמריקאים שרוקדים לצלילי קאברים של שירים מוכרים. היה שמח.

למחרת טיילנו קצת בבנגקוק ועשינו מסאז’ (פעם 5 בשבעה ימים! חזירות…). היינו בכמה מקדשים חביבים.

עכשיו אני הולך לישון כבר בלילה השלישי שלי בניו זילנד. בקושי מספיק לרשום דברים… אז אעדכן בהמשך 🙂

תמונות מבנגקוק:

image

מתפנק במסאז’

image

נוסעים בריקשה (טוקטוק)

image

Advertisements

One thought on “תאילנד, היה שלום!

  1. שחרקה , טוב שיצאתם בשלום מכל החמרמורת הזאת.שאף אחד לא ניצל זאת לרעה.
    עכשו הטיול כנראה יהיה פחות הולל.
    מתגעגעת אמא

    Like

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s