בוקר טוב ויאטנם חלק ב’, תאילנד והגעה ללאוס

אחרי כמה ימים מהנים בהוי אן המשכנו (נכון, באוטובוס לילה, כל נסיעה כזאת היא 8-12 שעות) לנה-טראנג
עיר חוף שמזכירה קצת את אילת עם המוני תיירים רוסים (ושלטים רוסים בכל פינה- קיבינימט תלמדו כבר אנגלית).

דבר ראשון כשהגענו השכרנו אופנוע ונסענו (בזהירות כמובן) לראות מפלים.
נכון שהם לא מרשימים כמו כאלה שכבר ראיתי בטיול, אבל זה תמיד כיף לראות מפלים ולהשתכשך, בייחוד ביום חם.

בדרך חזרה, נתקע לנו האופנוע.

למזלנו,

זה היה בדיוק ליד מכונאי של אופנועים.

לא למזלנו,

הוא לא ידע אנגלית.
אבל

למזלנו

(2) היה לנו סים ויאטנמי. צלצלנו לקבלה של המלון שלנו, שממנו השכרנו את האופנוע, הסברנו לפקידת קבלה באנגלית את הבעיה והעברנו אותה לסבא המכונאי החמוד. הוא מיד התחיל להתעסק ואחרי רבע אמר הרבה “אוקי” וטען שתיקן.
שמחים ומאושרים הנענו את האופנוע והמדכנו בדרכנו.
אלא שלאחר קילומטר הוא שוב נתקע וכך פשוט עצרנו בקיוסק בצד הדרך, צלצלנו למלון לחילוץ ופשוט ישבנו שיחקנו קלפים והמתנו.

בערב, החלטנו לפנק את עצמנו באיזה ספא ריזורט שכולל בריכת בוץ ושטיפת הבוץ במזרקה.

ביום אחרי זה לקחנו שייט בסירה ויצאנו לחקור את האלמוגים שבאיים הסמוכים כשבדרך חלפנו על פני כפרים צפים

מסתבר שהחבר’ה בעיר מצאו אחלה פתרון תחבורתי לאי הסמוך. פשוט בנו רכבל.

השנורקל היה נחמד וגם אם לא מדהים כמו הפיליפינים, כיף מדי פעם לחקור קצת את הים.

איתנו בסירה, מלבד תיירים מקומיים, היו זוג דרום אפריקנים בירח דבש שישבנו ודיברנו איתם רבות
על המצב בכל מדינה. אני חושב שזו פעם ראשונה שדיברתי שיחה ארוכה עם אנשים מדרום אפריקה, ששפת האם שלהם היא אפריקאנס (סוג של הולנדית).
אחר כך פשוט התפננו על החוף ואז הלכנו לעשות מסאז’ ע”י עיוורים,  חוויה מעניינת

לכשעצמה.

ביום הבא, אחרי יומיים בנה-טראנג נסענו לדאלאת שממוקמת 4 שעות נסיעה מערבה בואכה ההרים.
דאלאת נחשבת כעיר ירח הדבש של המקומיים, אבל בתאכלס רוב המקומות הקשורים הם די קיטשיים (כמו סירת ברבור באגם) וזה פחות מה שמעניין זרים.

בדאלאת ביקרנו בבית המשוגע, בית של מישהי יצירתית שהחליטה שהבית שלה צריך להיות יותר קרוב לאגדות מאשר למציאות.

היה בראש שלנו מה אנחנו רוצים לעשות למחרת,  זה לקחת טיול עם איזי ריידרס. מדובר בחבורת אופנוענים כבדים שמרכיבים מטיילים.  החל מטיול יום באזור דאלאת, הסעה לעיר הקרובה עם עצירות לאטרקציות בדרך ואף טיול של 4-5 ימים בהרים.

רצינו לקחת טיול יום והחלטנו לחפש כאלה.  בלי הרבה מחשבה תוך כדי הליכה ברחוב פנו אלינו לוק וצ’ונג (לא כמו צעיר, עם שורוק) עם האופנועים שלהם,  רפטואר מילים בעברית וספר עם המלצות בעברית של דינה מנס ציונה וריקי בחדרה. יאללה, נלך על זה חשבנו.

למחרת הם אספנו אותנו מהמלון ויצאנו לסיור ברחבי דאלאת
אותי מרכיב צ’ונג

ואת ענבר לוק

האנגלית שלהם ובייחוד של לוק הייתה מעולה  ואיפשרה לנו לחקור אותם כהלכה. סוף סוף היו לי הזדמנויות לשאול אותם שאלות על ההיסטוריה של ויאטנם אחרי שבועיים של המתנה.

הם לקחו אותנו למספר תחנות באזור,  ביניהם פגודה יפה

מפלים מרשימים

ומבחינתי גולת הכותרות הייתה מפעל למשי.
היה מגניב לראות איך מתולעים

הם בסוף מייצרים משי

על אף שהתהליך קצרה אכזרי וכולל הרתחה של הפקעות כשהגולם עוד חי בפנים… מה שהורג אותו כמובן.

בכל זאת, את התולעים המתות הם אוספים ופשוט…אוכלים אותן.
אחרי שלוק אכל אחת ואמר לי שזה כמו בוטנים, ניסיתי גם.

לא רע

מדאלאת המשכנו לתחנה האחרונה שלנו מויאטנם, סייגון, שהיום שמה הרשמי הוא הו צ’י מין סיטי על שם הבן גוריון שלהם שהוביל את מלחמות לעצמאות (נגד הצרפתים ואחרי זה נגד האמריקאים).

ענבר מחליפה איתו מבט

מהעיר יצאנו לסיור בדלתת המקונג (הנהר המטורף שמתחיל בסין ונשפך לים בויאטנם, שאני עתיד לפגוש עוד הרבה בטיול)

המדריך היה יחסית מבוגר,  סיפר שהשתתף במלחמה ואיבד הרבה חברים. ברגע ששמע שאנחנו מישראל גילה אלינו חיבה יתרה וסיפר שפגש את משה דיין ועד כמה הוא נדהם מהסיפור של מלחמת ששת ימים.

טיילנו גם בעיר שבה יש העתק של כנסיית נוטרדאם

והרבה רוכלים עם קוקסים

מסייגון טסנו חזרה לבנגקוק, שם לצערי ענבר עלתה על טיסה לארץ ואני יצאתי מהשדה אל העיר…

נשארתי בעיר ימים,  באיזה הוסטל מגניב ופשוט נהנתי מהעובדה שנכון לרגע זה, אין לי תוכנית ואין לי לו”ז. עושה מה בא לי בלי לחץ. בהחלט היה מהנה.

פגשתי את נמרוד, חבר מהצבא (קורס סילאן) שמתארח אצל בחורה מקומית. למי שלא ראה בפייס:

בהמשך קבעתי עם חברים מהטיול להיפגש בלאוס.  היו לי עד כמה ימים והחלטתי לקחת רכבת לילה לגבול ולבלות שם כמה ימים

הגעתי לעיירה צ’יאנג קאן, שנמצאת ממש על .
המקונג מהצד התאילנדי
אחרי הרכבת לילה, ידעתי שיש לי עוד 200 ק”מ לאורך המקונג עד לעיירה הזו. לקח לי 9 שעות והגעתי אחרי 6 בערב.

העיירה נחשבת יחסית לתיירותית במונחים של תיירות פנים. מה שזה אמר שהעיירה יחסית ריקה כי זה לא העונה של תיירות פנים וגם שכמעט לא ידעו אנגלית.

פגשתי רק איזה צרפתיה לרגע, כשחיפשתי גסטהאוס, והיא הייתה המערביה היחידה שפגשתי גם ביומיים שאחריי.

איכשהו מצאתי איזה הומסטיי ממש על המקונג, בדיוד בזמן לשקיעה עליתי לגג כדי לראות את זה

האמא של המשפחה ממש אהבה אותי, וכל הזמן ישבה איתי ותרגלה את האנגלית שלה (שלא הייתה כזו מובנת אבל הבנו אחד את השנייה)
ואפילו הראיתי לה תמונות של כל המשפחה

בבוקר לקחתי אופניים וטיילתי באזור. הגעתי לאיזה הר עם תצפית על האזור והנהר

אחרי כמה ימים עברתי את הגבול לעיר הבירה של לאוס, ויאנטיין. זה קרה לא מזמן, ב30.4.
למחרת היה לי עוד יום פנוי לטייל בעיר עד שהחבר’ה הגיעו ולקחתי אופניים וטיילתי בעיר.

העיר לא דומה לשום בירה אסיאתית שביקרתי בה עד כה ומזכירה יותר את יבנה מאשר את בנגקוק (רגועה ולא צפופה).

הסמל של לאוס, הסטופה המוזהבת

ושער הנצחון שלהם

 

עד כאן.