ארץ לעולם לא

נחתתי חזרה בבנגקוק מהונג קונג לכמה ימים של התארגנות כשהיעד הבא והאחרון הוא מיאנמר (בורמה).

ביום שישי בזמן שהותי בבנגקוק עברתי ליד המרכז למטייל (סוכנות טיולים ומסעדה ישראלית) וראיתי קבוצה של ישראלים יושבת במסעדה. עצרתי רגע והצצתי ובמבט גנוב כולם נראו תרמילאים. חשבתי שיהיה רעיון טוב לשאול אם מישהו בדרך לבורמה כי עד עכשיו התכנון היה לנסוע לבד.

אחת הבנות אמרה שהיא נוסעת (שמה אלמוג) והזמינה אותי להגיע לארוחת שישי בבית חב”ד, יהיו שם גם בן והודיה שגם הם נוסעים לבורמה.
שלושתם היו אמורים להגיע יום אחריי.

קצת על בורמה!
בורמה הוקמה ב8 בינואר 1948, ממש קרוב אלינו (גם היא קיבלה את העצמאות מבריטניה) ולא בכדי יש קשר מעולה בין המדינות. ראש המדינה הראשון שביקר בישראל לאחר הקמתה, היה ראש ממשלת בורמה.

ב1962 השתלטה חונטה צבאית בהפיכה על המדינה, הפכה אותה לדיקטטורה וסגרה אותה לשאר העולם. בידוד כמעט מוחלט.
ב1988 פרצו התקממויות גדולות והכת הצבאית טיפלה בהם ביד קשה. אונג סן סו צ’י, בתו של אחד מהגנרלים שהובילו לעצמאותה של בורמה ויו”ר של המפלגה לדמוקרטיה נאמה מול מיליון איש במהלך ההתקממויות וצברה פופולריות רבה.

הכת הצבאית הסכימה לערוך בחירות ב1990, אך לאחר שראתה שמפלגתה של סו צ’י קיבלה כמעט 80% מהקולות, היא התקפלה, ביטלה את הבחירות ושמה את סו צ’י במעצר בית on-off למשך 20 שנה שמהלכם (91′) היא זכתה בפרס נובל לשלום (אך קיבלה אותו רק ב2012).

בשנים האחרונות התחלף השליט באחד שמוכן לאט לאט להיפתח יותר לדמוקרטיזציה. הוא פתח את בורמה (שב1989 שונה שמה למיאנמר) לתיירים ובעוד מספר חודשים יערכו בחירות שיש אומרים שיהיו דמוקרטיות לגמרי. ממה שדיברתי עם האזרחים הם מתרגשים מאוד, מצפים מאוד לדמוקרטיה ומקווים שסו צ’י תיבחר לנשיאה.
בורמה נפתחה לתיירים רשמית רק ב2010 ככה שזו המדינה האותנטית ביותר באזור.

במיאנמר יש מאות קבוצות אתניות וכ137 שפות שונות. עד היום חלקן נלחמות עם הממשלה ויש אזורים שאסור לזרים להיכנס אליהם בשל כך.

נחתתי בינגון, העיר הגדולה ולשעבר הבירה ולקחתי מונית להוסטל. הנהג הוריד אותי פה:

image

פגשתי בהוסטל שני ישראלים ויצאתי לטייל איתם בעיר.
מסתבר שבדיוק באותו יום פתחו את הסניף kfc הראשון במדינה (מתחילה לעבור מודרניזציה… זמן מעולה לבקר בה עכשיו) וכמובן לאור המאורע היינו חייבים לאכול בו. לקחנו דלי עצום לחמישה אנשים.

image

ביקרנו בשוודה-גון, אחד המקומות הקדושים ביותר לבודהיזם, מקדש עם סטופת ענק.

wpid-wp-1438514252215.jpeg

אמנם בעיר פזורים מקדשים וסטופות רבות

image

אך אפשר להכריז עליה כעיר האסיאתית השנואה עלי ביותר. גשומה מאוד ופקוקה מאוד.

למחרת, חיכיתי בלובי למטה בהוסטל לאלמוג, הודיה ובן, אמרתי להם איפה אני ישן. הרי הם מגיעים בדיוק באותה טיסה כמו שלי וידעתי פחות או יותר כמה זמן לקח לי להגיע להוסטל מהשדה. אחרי שעבר זמן מה והם לא הגיעו, החלטתי שהם כנראה הלכו להוסטל אחר והבנתי שאין לי טעם לרדוף אחריהם ואמשיך לבדי. עשיתי צ’ק אאוט ונסעתי לעיר לקנות כרטיס אוטובוס ליעד הבא. כשחזרתי להוסטל, הלכתי רגע לקומה מעל הלובי להשתמש בשירותים ופתאום אני רואה סנדלי שורש בכניסה לחדר. נכנסתי ואני רואה בפנים את אלמוג בן והודיה. סתם הייתה חוסר הבנה. ומאז לא נפרדנו כמעט עד סוף בורמה.

צריך להבין שבורמה מדינה מאוד ייחודית עם תרבות שלהם.
למשל, הבנות ולעיתים גם הבנים והילדים שמים על הפנים שלהם מן קרם שמוציאים מגזע של עץ שנקרא “טנקה”. הם מאמינים שזה שומר להם על הפנים

image

הודיה, אני, בן ואלמוג עם טנקה

image

עוד, יש להם תרבות עניפה של tea-shops, ואחד המשקאות העיקריים הוא לפא-יה. תה עם חלב מרוכז.
בן ואני שותים אותו

image

כמעט כל הגברים במיאנמר לובשים לונג’י- סוג של חצאית מסורתית.

“הללו את המאליק של סדום”
image

והמנהג האהוב עלי ביותר, הוא שכאשר לוקחים או נותנים לך משהו (כסף למשל) מצמידים את היד השנייה ליד שאיתה מעבירים את החפץ- כאות של כבוד. איזה יופי! למה אנחנו לא עושים את זה? למה אנחנו לא מכבדים ככה אחד את השני…..

מינגון המשכנו ליעד שנמצא כחמש שעות דרום מזרחית לינגון- ההר המוזהב. מדובר בהר שמונח עליו סלע מוזהב, שלא ברור איך הוא לא נופל. החבר’ה מאמינים שבראשו יש שערה של בודהה ולכן הוא מאוד קדוש.

קמנו שם מוקדם בבוקר וראינו את הנזירים הצעירים (נוביסים) הולכים בטור עם הסירים שלהם ומצפים מהתושבים לשים להם אוכל

image

עלינו להר במשאית פתוחה והיה מבול משוגע. אבל איך שהגענו למעלה הגשם הפסיק.  בהתחלה עוד היה ענן וערפל

image

אבל אח”כ התבהר והתקרבנו אל הסלע (איך הוא לא מחליק ונופל???)

image

פגשנו בנוביסים מתפללים (שימו לב שהגלימות של הנזירים הן בצבע שונה בבורמה לעומת שאר אסיה)

image

ואז אוכלים את האוכל שקיבלו בבוקר מהתושבים

image

משם נסענו לעיירה שנקראת קאלאו. רוב האנשים מגיעים אליה כדי לעשות טרק לאגם שנקרא אינלה (inle), אבל אנחנו הגענו גם בעקבות ספר מפורסם שנקרא אמנות ההקשבה לפעימות הלב. הוא אמנם בדיוני אך העלילה מתרחשת בעיירה.

wpid-img-20150706-wa0001.jpeg

נכנסנו לאחד מהמנזרים הרבים בעיירה והתחברנו עם אחד הנזירים, ג’ונלין, שהיה בגילנו וידע אנגלית מעולה. הוא אירח אותנו במנזר כמה ימים והסביר לנו על מנהגיהם ועל הדת ואנחנו שיחקנו עם הנוביסים (הנזירים הצעירים)

image

image

והתבוננו בהם כשלמדו בודהיזם והתפללו

image

יותר מכל, ניעזרנו בג’ונלין כדי לעשות מסע בעקבות הסופר בעיירה.
בין היתר עלינו למנזר המתואר בספר המתנשא מעל העיירה

image

ואפילו הלכנו לאסטרולוג, בדיוק כמו בספר.
יושבים בסלון של האסטרולוגית

image

אחרי מספר ימים, נפרדנו מג’ונלין, מהנזירים הצעירים ומהמנזר ויצאנו לטרק. נמרוד- ישראלי נוסף, הצטרף לחבורה.

הטרק עובר בין שדות חקלאות של המקומיים אשר מגדלים לרוב אורז, תה וג’ינג’ר

image

image

הצבעים היו ירוקים ומדהימים, כמו בסרטים

image

image

ועברנו גם תוך כדי בכפרים

image

אחרי שהגענו לאגם, עשינו שייט וראינו איך המקומיים משיטים את הסירה ודגים במיומנות מטורפת

image

ביקרנו גם בכפר צף, ששם יש מפעל לסיגריות וצורפות.

image

image

בערב, ישבנו ביקב החולש על העמק. שתינו לשוכרה וצפינו בשקיעה. היינו שמחים.  מאוד.

image

היעד הבא שלנו הייתה באגאן.
באגאן הייתה בירה של אימפריה שהתקיימה במאה ב12. באזור באגאן היו אלפי מקדשים (עד היום לא ידוע מספר מדויק) ומאז השתמרו כ2200 מקדשים.

בבאגאן שוכרים אופניים חשמליים ופשוט מטיילים בין המקדשים בבוקר, בערב, בזריחה ובשקיעה.
המדהים הוא שבקלות אפשר למצוא מקדש קטן מבודד, להיכנס ולעלות בגרם המדרגות ולשבת על הגג בכיף.

מבחר תמונות:

wpid-p1220050.jpg

wpid-p1220052.jpg

wpid-p1220076.jpg

wpid-p1220081.jpg

wpid-p1220086.jpg

נמרוד ואני

wpid-p1220101.jpg

wpid-p1220123.jpg

wpid-p1220178.jpg

wpid-p1220160.jpg

wpid-p1220210.jpg

wpid-p1220214.jpg

מבאגאן נסענו לעוד עיירה שנקראת סיפו ויושבת למרגלות הרים שחיים בהם שבטים. המטרה הייתה לעשות טרק נוסף בין יומיים.
גם פה הדרך למעלה הייתה עוצרת נשימה

wpid-p1220226.jpg wpid-p1220221.jpg

המראה מהבית של המדריך שלנו

wpid-p1220234.jpg

באותו ערב התחלתי להרגיש רע והיה לי חום.
כל הלילה ירד גשם (13 שעות רצוף) ובבקר הוחלט שאני אקח טרמפ על אופנוע עם אחד מאנשי הכפר. הדרך הייתה בוצית ומחליקה אך הנהג שלי היה מנוסה מאוד (לפעמים אפילו מרשים) בניווטים בתוך הבוץ כשמדי פעם הייתי צריך לרדת וללכת ברגל קטעים קטנים.

למחרת כבר הרגשתי טוב והחבורה נפרדה כיוון שלאלמוג ולי הייתה טיסה חזרה לתאילנד מהעיר מנדליי.
לקחנו רכבת מהתחנה של סיפו

wpid-p1220242.jpg

הרכבת עוברת מעל גשר מטורף משנת 1901 שבזמן בנייתו היה גשר הרכבת השני בגובהו בעולם.
הנופים בדרך היו מחשמלים וכללו גם מנהרות

wpid-p1220248.jpg wpid-p1220259.jpg wpid-p1220263.jpg wpid-p1220295.jpg wpid-img-20150723-wa0005.jpg wpid-img-20150723-wa0002.jpg

בדרך עצרנו ללילה אחד בעיירה פין או לין וביקרנו בגנים הבוטניים המרהיבים.

wpid-p1220326.jpg wpid-p1220330.jpg wpid-p1220333.jpg

למחרת הגענו למנדליי, בירת צפון מיאנמר וטסנו חזרה לתאילנד

Advertisements

2 thoughts on “ארץ לעולם לא

  1. שלום קראתי את הכתבה. מקסים
    אם תואיל רציתי לדעת אם אחרי 4 ימים בהונג קונג עןד שווה ורצוי להגיע לסינגפור
    תודה רבה

    Like

    • היי פיני,
      לדעתי סינגפור והונג קונג שונות מאוד באופי שלהן.
      אם מסתדר, ממליץ לפחות יומיים מלאים בסינגפור 🙂

      Like

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s