בוקר טוב ויאטנם חלק א’

אז מיד אחרי הפיליפינים חזרנו לבנגקוק. מאור ואני יצאנו בלילה למועדונים האהובים עלינו ולמחרת אחרי סיבוב מקדשים, בננה לוטי (הפנקייק שוקולד בננה המפורסם) ומסאז’ מאור עזב וחזר לארץ.

הוא העביר את הלפיד לענבר, שהייתה אמורה לנחות עם על אל בבנגקוק שעתיים לפני טיסת ההמשך להאנוי והיינו אמורים להיפגש בשער העלייה של הטיסה לויאטנם.
לצערנו, אל על קצת חארות ובגלל שהטיסה התעכבה הם לא הסכימו להעביר לה את המזוודה לטיסה לויאטנם.
מה שבעצם אמר שהיא הייתה צריכה לצאת בבנגקוק לאסוף את המזוודה ולהיכנס שוב. במילים אחרות, לא היה סיכוי שתספיק.  שיניתי רק לה את הטיסה לאחת מאוחרת יותר ואני עליתי המקורית. יצא שהפגישה הראשונה שלנו אחרי 3.5 חודשים הייתה בדיוק כשיצאה מהמטוס של אל על ואני צועק לה מהקומה העליונה (קומת ההמראות).

כמה שעות אחרי זה, אחרי שהטיסה שלה נחתה 3 שעות אחרי שלי, נפגשנו בהאנוי
עיר הבירה של ויאטנם.

העיר מאוד צפופה במרכזה.
בכל ויאטנם יש מעל 10 מיליון אופנועים וחלק נכבד מהם בהאנוי.
הרחובות במרכזה יחסית צרים, ואת המדרכות תופסים אופנועים חונים (או כאלה שמחכים להשכרה) מה שמאלץ ללכת על הכביש הצר שאותו חוצים באין מפריע אופנועים ומכוניות. פחד מוות.

לא סתם צולם בעיר הסרטון המפורסם:

גם אנחנו קצת חווינו את זה. בעצם כמעט כל צומת בעיר היא כזאת… נסו אתם לחצות את זה.

wpid-20150404_182105.jpg

בעיר נמצא המוזוליאום של הו צ’י מין, שהוא הבן גוריון של הויאטנמים. רק שהם קצת מגזימים בפולחן שלו ואפילו קראו לעיר על שמו (מה שהייתה סייגון, העיר הגדולה הדרום).

המבנה הענק מצד שמאל.. מזכיר באמת את קבר הרצל. בטח כאן הם עושים את טקס יום העצמאות

wpid-p1190780.jpg

עוד איזה פגודה מפורסמת

wpid-p1190800.jpg

וראינו גם מופע תיאטרון בובות על מים

wpid-20150404_184141.jpg

מהאנוי החלטנו לקחת טיול לסאפה, שהיא עיירת קיט בהרים ונמצאת מול רכס ההרים הגבוה ביותר בויאטנם.

wpid-20150405_140252.jpg
הנסיעה לשם נעשתה באוטובוס שינה (למרות שזאת הייתה נסיעת יום) שהוא אחד הדברים המפנקים שפגשתי

האוטובוס מורכב משלושה טורים בני שתי קומות כל אחד שפשוט מורכב מכסא שנשען כמעט עד למטה. ממש כמעט מיטה. ובנוסף מחלקים שמיכות לכל אחד. להיט.

wpid-img-20150405-wa0004.jpeg

הגענו לסאפא ויצאנו לטיול בכפרים עם המדריכה שלנו ווּ

wpid-p1190806.jpg

wpid-p1190811.jpg

למחרת עשינו טיול נוסף לכפרים,  בינות טראסות האורז וישנו בבית של משפחה מקומית עם עוד תיירים אירופאיים.

wpid-p1190832.jpgwpid-p1190896.jpgwpid-p1190864.jpg
לטיול הזה החליפו לנו מדריך צַ’ה, שהסתבר שהוא בעלה של vu.

wpid-p1190905.jpg

שלושה דברים מצאו חן בעיני במיוחד בויאטנם:
1.העובדה שמדובר במדינה עם היסטוריה מלחמתית קרובה, כמו שלנו, מה שגרם לחלק מהמקומיים לחוש חיבה אלינו
2. העובדה שאין תיירות סקס במדינה. בכלל. בניגוד לערים כמו בנגקוק או מנילה שהמוני מבוגרים מערביים מגיעים אליהן רק בשביל זה וילדות עומדות ברחוב מוכרות את עצמן ללילה. אז פה אין את זה
3. הכמות העוצמה והצבעונית כל כך של פרפרים שפשוט עפים להם בכל מקום.

wpid-p1190848.jpg

עוד דבר, זה שהילדים הויאטנמים מאוד אהבו את ענבר. ולהפך.

wpid-p1190828.jpg

אחרי שחזרנו מסאפא להאנוי מיהרנו לצאת לכיוון ההפוך, מזרחה אל הים שם נמצא האלונג ביי שנחשב לאחד משבעת פלאי תבל של הטבע. לצערנו ראינו אותו רק מהיבשה ולא בשייט בגלל מזג אויר רע. כמה ישראלים שכן יצאו באותו יום לא נהנו מה שגרם לנו להרגיש קצת יותר טוב עם עצמנו.
שהינו שם באחד האיים הגדולים שבמפרץ שנקרא קאט-בה.

עשינו בו גם טיול של שעתיים לפסגה שצופה על פארק לאומי שחולש על האי.

wpid-p1190931.jpgwpid-p1190977.jpg

הנוף מהמרפסת במלון שלנו צפה אל חלק קטן מאוד מהמפרץ אך עדיין היה יפה.

wpid-20150409_103330.jpg

חזרנו להאנוי והיו לנו כרטיסים לנסיעת לילה לעיר הבאה – הוּאֻה

  אך שמענו על מקום מדהים שנקרא פונג- נאה שנמצא קצת לפני העיר הואה ורצינו לעצור שם.

מדובר אולי באחד מאזורי המערות הכי משוגעים בעולם עם עשרות מערות. יש שם את המערה הגדולה בויאטנם, וגילו שם לפני כמה שנים את מערה הגדולה בעולם (מבחינת נפח כלוא, לא מבחינת עומק).

ביקרנו שם בכמה מהן שבאחת גם יש אטרקציה מגניבה שעושים אומגה לפתח מערה ונכנסים לתוך בריכת בוץ מטורפת בתוך מערה ואז סוגרים את הפנסים. נחשו מה קורה?
( כן! מלחמת בוץ! ! משוגע)

מערה נוספת ומדהימה

wpid-p1200027.jpgwpid-p1200008.jpg

הנוף מחוץ למערות משגע גם כן, ירוק מאוד ומלא כנסיות עתיקות (בויאטנם יש פחות מ10% נוצרים אך גם יש עבר של שליטה צרפתית).

wpid-p1190991.jpgwpid-p1200040.jpg

אה, וגם פה ילדים אהבו מאוד את ענבר.

wpid-p1200017.jpg

בערב המשכנו להואה שלא ממש האירה לנו פנים. נפלנו על יום גשום, מה גשום- מבול!!

wpid-12230002.jpg

עם זאת בעיר יש מצודה יפהפיה מלפני 200 שנה שלמרות הגשם לא ויתרנו על ביקור בה.

wpid-p1200048.jpg

וסירות עם ראש דרקון מקשטות את הנהר

wpid-20150412_201714_lls.jpg

אחרי כ48 שעות בהואה המשכנו שוב באוטובוס לילה להוי אן.
עיר מקסימה שנחשבת לעיר האורות של ויאטנם.

wpid-20150414_201953.jpg

העיר התאימה עצמה מאוד לתיירות העכשווית  כשהעיר העתיקה (הקולוניאלית) שופצה היטב והכניסה אליה אסורה למכוניות. הכי כיף באופניים!!

wpid-p1200059.jpg

למרות התיירים הרבים שפוקדים אותה,  הקסם שלה מעפיל על כך.

wpid-p1200082.jpgwpid-p1200068.jpg

בהוי אן לקחנו שיעור בישול ובבוקר בא לאסוף אותנו השף על אופניים. רכבנו איתו לשוק כדי לקנות מצרכים

wpid-p1200093.jpg

ונסענו איתו אליו הביתה כשלצידנו השדות הירוקים המהממים.

wpid-20150415_102649.jpg

הכנו מנות מהמטבח הויאטנמי (כמו ספרינג רול ומרק נודלס) והיה טעים מאוד.

wpid-p1200113.jpgwpid-p1200115.jpg

הוי אן ללא ספק הייתה הפייבוריטית שלנו במדינה.
המשך יבוא..

Advertisements

שעה שאני מחפש את הים

נחתנו במנילה אחרי 3 ימים מסעירים בבנגקוק.
לא חיכינו הרבה וכבר מהשדה לקחנו מונית היישר לטרמינל האוטובוסים כדי לקחת נסיעת לילה לצפון האי לוזון (על שם אבי) הגדול באיי הפיליפינים.

כבר מהרגע הראשון הדהימו אותנו החביבות של המקומים,  שאהבו פשוט לשוחח איתנו על הא ודא בכל הזדמנות וגם האנגלית הטובה שלהם.

מדהים שאוטובוס מצ’וקמק כזה,  שלוקח אותי לנסיעה של 9 שעות ולא מתקרב לרמה (הלא כל כך טובה) של אגד מספק לי וייפי. הזוי.

האוטובוס יצא ממנילה ב10 בלילה והגענו לבנאווי קצת לפני 7 בבוקר.
בנאווי מפורסמת כבירת שדות האורז המפורסמים של הפיליפינים, שקיבלו מעמד של אתר מורשת עולמית לאור הגובה שבו הם ממוקמים והתלילות היחסית שלהם.
כלי התחבורה העיקרי שם הוא טרייסיקל (Tricycle )- אופנוע עם סירה שמספיקה בצפיפות לשני אנשים.

image

עשינו שם שני טרקים שונים של הליכה בשדות האורז כשאחד מגיע למעיינות חמים

image

ואחד עובר בכפר המפורסם בטאד יורד למטה למטה עד שמגיע למפל יפה.

image

image

image

רוב הטיולים שעשיתי בניו זילנד (ובכלל) מתחילים בנקודה נמוכה, מטפסים גבוה גבוה עד שמגיעים לנקודה היפה ואז יורדים חזרה. כלומר קודם עובדים קשה, אז נהנים ואז מתאמצים פחות.
במקרה של הטרק לבטאד זה היה הפוך. עבדנו קשה בסוף והתיגמול קצת מוזר.
ההליכה בין הטרסות הייתה חוויה מיוחדת וגם קצת מפחידה.  כלומר מפחיד ליפול לתוך הטרסה או יותר לטרסה הנמוכה יותר ולפעמים מדובר בגובה של שני מטרים.

image

image

מבנאווי נסענו שעתיים צפונה לסגדה.
בסגדה התגלו שתי מערות ענק שבהמשך כנראה הסתבר שהן מחוברות.
שכרנו מדריך כדי לבצע טיול ממערה למערה. אנחנו יחסית התאמצנו, טיפוס על סלעים, קפיצות, חבלים והוא ב-“אהלן אהלן” עם כפכפים.

image

image

מתישהו הגענו לנקודה שהמדריך אמר “זה הסוף”. אבל אני ראיתי שיש המשך כלשהו ושאלתי אותו מה יש שם. הוא ענה “סווימינג פול. ורי קולד”. אני חשבתי אה טוב. אבל מאור יאללה בוא ניכנס וכך קפצנו למים הקפואים בבריכה בתוך המערה (שהיה קצת קשה לטפס החוצה ממנה) אבל לפחות היינו מרוצים.

image

למחרת יצאנו לעוד טיול לאיזה מפלון אבל בדרך ראינו מישהו חורש את השדה שלו עם באפלו מה שפתאום העיר אותנע והזכיר לנו שאנחנו עדיין בעולם שלישי.

image

ביום שאחרי נסענו חזרה לכיוון מנילה באוטובוס לילה ואיך שהגענו כבר יצאנו לטיול ארוך א-לה מאדים להר הגעש פינטובו (האפר הרב שהוא פיזר בהתפרצות ענק לפני 20 שנה גרם לאזור להיראות כמו כוכב אחר). ההר איבד 300 מ’ בהתפרצות האחרונה בתוכו נוצר אגם מדהים.

image

בילינו עוד לילה במנילה, שאמנם לא הייתה מעניינת יותר מדי אבל הרגישה הרבה יותר נעימה מבנגקוק וטסנו לפלוואן.

בפלוואן יש את אחד משבעת פלאי תבל של הטבע, נהר תת קרקעי של כמה קילומטרים אבל החלטנו לוותר עליו (בד”כ זה לא שווה את הזמן הרב והמחיר היקר. 
נסענו לעיירה אל נידו (עוד חמש שעות נסיעה. הכל רחוק פה).
אל נידו שוכנת על החוף המערבי בצפון פלוואן (יש לו צורה של נקניק) וקרוב לחופה יש מאות איים קטנים עם צוקים, חופים ולגונות שכאילו נלקחו מהחלומות.

image

באל נידו צללנו ועשינו טיול איים (island hopping ) בין חופים והלגונות.
אחרי כמה ימים שם נסענו כמה שעות דרומה והגענו לפורט ברטון, שהתיאור של דומה לאל נידו רק שהיא משמעותית פחות תיירותית והרבה יותר נקייה. המים הצלולים:

image

אם באל נידו יש המון סוכנויות טיולים, מסעדות וחנויות רוכלים,  אז בפורט ברטון כשהולכים ברחוב מרגישים ממש בעיירה אותנטית שהתיירות הגדולה עוד לא פגשה אותה.
אחרי יום של התחרדנות על החוף (הנסיעות המוקדמות האלה שצריך לקום אליהן ב6 בבוקר מעייפות!!) יצאנו ליומיים של טיולים על האיים שלעיתים הרגישו כאילו אנחנו הראשונים לעצור שם.

image

image

מפלוואן רצינו לטוס לכיוון קאמיגן. הבעיה, שהמטוס לאי יוצא מסבו (העיר השנייה בגודלה בפיליפינים) יוצא כל יום ב6 בבוקר.  אז היינו צריכים לבלות לילה בסבו.
רגע לפני שיצאנו לשדה התעופה בפלוואן ותוך כדי שמחפשים באינטרנט מקום לישון בסבו, פגשנו ישראלי שזאת הפעם המלאן-תלפים שלו בפיליפינים שאמר שסבו אחלה עיר ואפשר בכיף לבלות בה לילה.

וכך החלטנו שבמקום לישון כמה שעות ולצאת לכיון בטיסה לקאמיגן ב4 לפנ”ב, נעשה לילה לבן של כיף בסבו.

זה כלל הפסד של 150 שקל, אבל ממש מהנים בקזינו בסבו (כמובן שבשלב מסוים היינו ברווח, אבל חייבים להמשיך לשחק), בידור בקניון עצום שלבטח היה הכי גדול ויפה בישראל ומסיבה עד אור הבוקר שממנה נסענו ישר לשדה. הישר לקאמיגן.

קאמיגן הוא אי קטנטן (היקף 64 ק”מ) אשר חולשים עליו 7 הרי געש כבויים מה שהופך אותו לפיסת היבשה עם היחס של הר געש לק”מ הנמוך העולם.
בגלל שהאי נוצר מהתפרצותם בעבר החול שלו שחור והחופים לא כל כך יפים. עם זאת יש במרחק של קילומטר מהאי שני איים קטנים עם חול לבן עם חופים טורקיז מהממים.

image

image

הנוף בקאמיגן מדהים עם זאת. השילוב של הצמחיה הירוקה על רקע ההרים והים פשוט מטמטם. ביחד עם כמה מפלים יפים והצלילות היפות ביותר שעשינו החוויה באי היתה נהדרת.

image

image

מקאמיגן המשכנו לעוד מספר ימים בבורקאי שנחשב לאי המתויר ביותר אך גם לבעל החופים היפים ביותר ובצדק.

image

image

image

אחרי לילה נוסף במנילה, שבו אכלנו בפלאפל של בני, תימני מהשיכון (של ראשון) חזרנו לבנגקוק.

הפיליפינים ידועים בשקיעות המדהימות, שכמעט כל ערב סיפקו לנו תמונות מדהימות.
מצעד קטן של “השקיעה היומית”

image

image

image

image

image

image

נחמד, נחמד, היה ממש נחמד

אז היה הרבה יותר מנחמד. היה אדיר!!
אבל נגמר. אין יותר ניו זילנד…
אני כבר כמעט שלושה שבועות בפיליפינים,  נהנה מהחיים. עד עכשיו לא היה אינטרנט מספיק מהיר, אז לקח זמן.

אוקיי. אז הגענו לשבועיים האחרונים בניו זילנד. אני חושב שהשבועיים הקודמים שסיפרתי עליהם היו הכי מרגשים ועמוסים, אבל גם אלה היו מעניינים.
בתאכלס התיאורים על ניו זילנד גורמים להתרפק… (לא שבפיליפינים רע, בדיוק ההפך).

את הפוסט האחרון סיימנו במילפורד וביום הולדת שלי.
למחרת לקחנו יום מנוחה להיזרק/להירקב אחרי טרק של ארבעה ימים. ישנו שוב בעיירה טה אנאו והחלטנו להסתובב קצת ולעשות קצת סידורים וקניות. קנינו הרבה ירקות ובערב עשינו מוקפץ לא מהעולם הזה.
בסה”כ חווית הבישול הייתה די כיפית ואפילו קצת חסרה לי (כל ערב לתכנן מה מבשלים,  להכין ביחד וכו’)

image

החלטנו שאת היומיים הקרובים נקדיש לטיולים באזור ולאחר מכן נחזור ליום נוסף של מנוחה לפני הטרק הבא-הקפלר, שאורך שלושה ימים וגם הוא כמו המילפורד שוכן באזור הפארק הלאומי פיורדלנד.

את היומיים הקרובים החלטנו שנבלה בדרך וחזרה מהמילפורד סאונד (המפרץ המדהים שנוצר ע”י קרחונים ורק היום גיליתי שהיה מועמד לשבעת פלאי תבל של הטבע כמו ים המלח ומתואר ממש בסוף הפוסט הקודם).
הדרך מטה אנאו לסאונד אורכת כשעה ברבע ועוברת בלב הפארק בין מפלים ואגמים בינות פסגות מושלגות.

התחנה הראשונה הייתה אגמי המראה. אמנם הם לא היו כאלה אגמי מראה, בגלל רוח באזור, אך הם שכנו ממש בקצה העמק והיוו כנקודה פסטורלית.

image

הנקודה הבאה, תוארה במדריך שלי,  הפרנזי, וכל ייחודה היה חציית נחל בגשר תלויה שבעצם מורכב מ3 כבלים בלבד.
אחד ללכת ועוד שניים תמיכה לידיים.
זה ממש רועד בדיוק באמצע ומרגיש כאילו עוד רגע נופלים לנחל… אבל מגניב

image

משם נסענו ללייק מריאן.
מדובר בשעה ומשהו טיפוס קשה לאגם.
הטיפוס באמת לא היה פשוט אך הנוף היה מדהים, אולי הכי יפה עד עכשיו.
אגם מראה על רקע ההרים והפסגות המושלגות. באמת עוצר נשימה.

image

image

image

ישנו באזור בקמפסייט ולמחרת ראינו עוד כמה מקומות נחמדים עם מרבדי קרח ושלג

image

image

ואח”כ חזרנו לטה אנאו לעוד יום מנוחה לפני הקפלר.
גם הקפלר הוא טרק מפורסם ובמיוחד בפארק הלאומי פיורדלנד. רק שאת ההרים של הטרק רואים מתוך העיירה (כלומר הוא ממש קרוב).
המזג אוויר אמר שהיום השני, שאמור להיות הכי יפה (הולכים על הרכס) עלול להיות קצת גשום. קיוונו לטוב.

ביום הראשון של הקפלר הולכים על שפת האגם ואז מתחילים לטפס, כ700 מ’ עד שמגיעים לבקתה הראשונה שהנוף המתפרש ממנה מדהים וצופה על אגם טה אנאו.

image

איליה מכין ארוחת ערב תוך כדי צפייה בנוף מהחלון

image

ליד הבקתה יש מערה יפה שנכנסתי אליה והיה אדיר.

image

image

image

לצערי, ישנו בחדר עצום עם עוד ארבעים איש ואיזה זקנה נחרה לי בתוך האוזן עד שבשלוש לפנות בוקר נשברתי וירדתי לישון במטבח. גם שם היה איזה סבא סהרורי שעשה קולות של פסיכופט רוצח וקימט לי שקיות ניילון מעל הראש אבל איכשהו באזור 4 הצלחתי להירדם וישנתי קצת.
מהבקתה עולים עוד עד שמגיעים לפסגה הכי גבוהה בטרק, 1580 מטר. כשעלינו, הייתה עננות ורוח חזקה אבל הראות הייתה עדיין מעולה.

image

לאט לאט משם התחיל גשם שביחד עם הרוח לא היה מהנה במיוחד. אבל נו מילא, אחרי חודש וחצי שמשיים יחסית, אפשר קצת גשם.
אחרי הליכה על הרכס ברוח משוגעת ירדנו מהרכס אל העמק והגענו אל הבקתה שנישן בה את הלילה.
הבקתה הייתה באמצע עמק יפהפייה וקצת אחרי שהגענו אליה אפילו יצאה השמש (משום מה צילמתי את כל הבקתות בהן ישנו על רקע הנוף שלהם).

image

ביום האחרון הלכנו 22 קילומטר (בפועל זה מחולק ליומיים, 16 ו-6 וכמובן שכל הישראלים מקצרים כדי לחסוך וכל האירופאיים לא, כי הם פראיירים)
ההליכה הייתה יחסית פשוטה אבל העומס כבר הכריע אותנו ובשעתיים האחרונות פשוט רצינו להגיע כבר.

פטרייה חביבה שפגשנו בקפלר
image

כשסיימנו את הטרק,  נותרו לנו
8 ימים לטייל והיה לנו קשה להחליט מה נרצה לעשות. התחלנו בנסיעה, עד לצומת שבה נצטרך להחליט ושינינו את דעתו מספר פעמים לאורכה. לבסוף החלטנו לנסוע לחבל הדרומי ביותר באי הדרומי. אזור הקטלינס.
בדרך עברנו בחוף של כ10 קילומטרים בלתי נגמרים שנגישים ע”י רכב. מראה אוטופי.

image

באזור הדרומי ראינו פינגווינים, שחיתי עם דולפינים (הם שוחים להנאתם באחד המפרצים באחד החופים הקרובים ביותר לאנטרטיקה, מים קפואים – איליה אני עדיין מחכה לתמונות!!) וגם כמה כלבי ואריות ים. ואיזה מפל-שניים יפים.

image

image

image

מהקטלינס המשכנו צפונה על החוף המזרחי עד שהגענו לעיר דונידין. עיר שהוקמה ע”י מהגרים סקוטים ויש לה ארכיטקטורה של עיר אירופאים (הרבה מבנים ישנים וכנסיות).

image

בעיר ביקרנו במפעל של קדבורי (ענקית השוקולד)  ששם קיבלנו שקית שכל פעפ הוסיפו לנו ממתק וראינו מפל שוקולד

image

image

כמו כן ביקרנו ברחוב הכי תלול בעולם (שיא גינס!!).

image

image

הבית עקום?

image

האמת שלא… הוא מיושר לגמרי

image

משם המשכנו צפונה, לכיוון הר קוק, ההר הכי גבוה בניו זילנד. בתאכלס הוא די קרוב לוואנקה, ומשמעותית צפונה מדונידין,  אבל התאים לנו יותר לעבור בו בסוף כי הוא קרוב יותר לקרייסטצ’רץ’,  היעד האחרון שלנו.
בדרך עצרנו במושבה של פינגווינים צהובי עין, הנחשבים לנדירים בעולם וזו המושבה הגדולה ביותר שלהם הנגישה לאדם.
ראינו שם מספר לא מבוטל של פרטים וחלקם ממש מטר מאיתנו. כמעט אפשר ללטף אותם.

image

image

הגענו להר קוק לקראת ערב. איליה כבר הכריז שהוא מוותר בגלל שהיה קצת פצוע עוד מהמילפורד, מה שהחמיר בקפלר ואני עליתי לבד.
המטרה הייתה לעלות לקראת השקיעה, לפסגה מול הר קוק (טיפסתי ל1800 מ’ והר קוק הוא 3700) לישון שם בבקתה, לקום לראות את הזריחה למחרת ואז לרדת. עליתי בשעה יחסית מאוחרת, 17:00. מדובר בטיפוס שחציו מדרגות (1800 כאלה) וחציו פשוט מדרון תלול. העלייה הייתה לי קשה, לא רציתי לנוח הרבה בגלל שפחדתי להיכנס לחושך וגם העובדה שלא היה עם מי לדבר ולהסיח את הדעת הקשתה מאוד. לבסוף הגעתי והנופים היו עוצרי נשימה.

במהלך העלייה, הנוף על העמק הצמוד

image

הר קוק לקראת שקיעה

image

באמצע הלילה התעוררתי לשירותים (שבדרך קבע ממוקמים בנפרד מהבקתה כדי להרחיק מהמגורים).  הקור והרוח היו בלתי נסבלים. מעולם לא רעדתי ככה משהות של דקה בחוץ. הרעש של הקרחונים המתנתקים מההר ממול בחשיכה כמעט מוחלטת, היו מעוררים יראה.

למחרת התעוררתי לראות את השמש עולה על הר קוק. אין סיום טוב יותר לטיול בניו זילנד.

image

image

חתיכה מתנתקת

image

מרבצי השלג הרבים ליד הבקתה

image

האגם הסמוך להר קוק, שצבעו כחול בוהק כי מדובר במי שלגים. הר קוק ברקע.

image

image

אגם טקאפו המפורסם שגם הוא כחול בוהק

image

משם משכנו לקרייסטצרץ’, היעד האחרון שהגענו אליו עם האוטו שלנו.

למי שזוכר, ב2011 העיר חוותה רעידת אדמה קטלנית שגבתה את חייהם של מאות בודדות של בני אדם והרסה את מרכז העיר, הישן.
העיר היא עדיין עדות לאותה רעידה והסימן מוכר שלה הוא הקונוס הכתום, המסמן שעושים עבודות.
מרכז העיר מרגיש קצת נטוש ועצוב מאוד, בעיקר כשמחשיך.

הקתדרלה של העיר שאיבדה את הצריח שלה ופשוט מחכה שיחליטו מה לעשות איתה.

image

כדי להחיות את המרכז בנו מרכז קניות שמורכב ממכולות. מראה די מגניב ומתאים לרוח העיר בתקופה הנוכחית.

image

בזמנו שביקרנו במרכז העיר, שידרו על מסך ענק משחק קריקט (די פופולרי אצלם) בין ניו זילנד ואוסטרליה (שבדיוק באותו זמן אירחו את גביע העולם בקריקט).
סוג של ישראל נגד טורקיה (הקבלה ליריבות דומה).
נדחסנו בין מאות האנשים תוך כדי ניסיון להבין את חוקי המשחק.
כמובן שניצחנו והייתה שמחה אדירה.

image

אחרי כמה לילות בצ’ץ’, נפרדנו מהאוטו היקר שלנו, פרני, ששימש אותנו נפלאות חודשיים אדירים והמראנו לאוקלנד, ללילה אחרון בניו זילנד.
image
בתחילת הטיול לא אהבנו את האוקלנד, אבל ביופ האחרון טיילנו (ללא אוטו!) בכמה מקומות שלא ראינו קודם ואפשר להגיד ששינינו את דעתנו על העיר.

image

אוקלנד כיבדה אותנו בשקיעה אחרונה מדהימה.
שלום לך ארץ נהדרת.

אם יש גן עדן

נותר לי לתאר את ה4 שבועות האחרונים בטיול בניו זילנד. הפוסט הזה מתאר את שני הראשונים מתוכם, ואולי העמוסים ביותר.

בסוף הפוסט הקודם תיארתי את אזור הקרחונים ושמשם נסענו לוונאקה – wanaka.

הנסיעה אורכת כמה שעות לאורך החוף המערבי. אפשר להגיד שזה היום הראשון מאז שהגענו שהיה באמת גשום, כמעט כולו,  אחרי חודש במדינה. די הרווחנו מבחינת מזג אוויר.
בכל מקרה חיכינו לאיזו הפוגה כדי לעצור בצד ולבשל ארוחת צהריים.
מצאנו אגם נחמד לבשל לידו ולאכול ארוחת צהריים

image

image

אבל פתאום הגיעה לנו הפתעה..
עד עכשיו, לא סיפרתי בכלל על המכה האמיתית של ניו זילנד.
מדובר על זבובי חול. זבובונים ממש קטנים, סוג של רוצח שקט שאוהבים עור רך (בעיקר באזור הקרסול אך לא רק) ופשוט מתיישבים בשקט ועוקצים. עקיצה מגרדת ומעצבנת.
אם אתה מזהה עליך זבוב שחור והרגת אותה – ניצלת.
אם אתה מרגיש עקיצה מסתכל ורואה כבר זבוב שם – אתה יודע שאפשר להרוג אותו, אבל מאוחר מדי.
אני יחסית הסתדרתי איתם באופן סביר אבל ראינו כמה אנשים שלא רואים את הרגליים שלהם מרוב עקיצות. 
בכל מקרה תוך כדי שאנחנו מבשלים הגיעה להקה ענקית של זבובי חול שכיסתה אותנו. מהר הכנסנו הכל לתוך האוטו אבל הם כבר היו בתוך האוטו.  וכך אנחנו נוסעים עם חלונות פתוחים ומזגן על עוצמה גבוהה ומנסים להרוג ולהעיף אותם החוצה ככל האפשר.
הזייה.

הגענו לוואנקה אחרי נסיעה בגשם ובדיוק נראה שהתחיל להתבהר, לקראת ערב.
מסתבר שוונאקה עיירה די מבוקשת ואנחנו, כמו שעשינו עד עכשיו, תכננו פשוט להגיע למצוא הוסטל במקום.
לצערנו לא מצאנו כלום ונאלצנו לנסוע להוסטל אחר שנמצא על שפת אגם אחר, כ15 דקות מהעיירה.
כשהגענו,  נגלה לענינו מלון יחסית מפואר, עם חדרים עשויי עץ ממש על שפת האגם.
קצת מבולבלים נכנסנו פנימה לקבלה והמנהל אמר שלמלון יש גם הוסטל מאחורה ובאמת רוב האנשים לא מבינים איך המקום המפואר הזה הוא הוסטל.
השעה הייתה כבר לקראת 8 בערב, והמנהל פתאום אמר “אתם יודעים מה, המלון לא מלא. כמה אתם מוכנים לשלם על חדר?” .
מיטה בדורם (חדר עם 6 עד 8 מיטות)  בהוסטל עולה 27 דולר, לא רצינו להוסיף הרבה יותר ושאלנו כמה הוא מוכן לתת.
הוא אמר שהוא יכול לעשות את זה ב100 דולר לשנינו ביחד.
הסתכלנו עליו בפרצוץ חמוץ ואמרנו לו שזה יקר לנו וכמעט כפול. “אנחנו מוכנים לשלם 40 דולר לאדם”.
הוא הסתכל עלינו בפרצוץ מבוהל. התחיל לחשב ולמלמל לעצמו מה העלות של חדר ללילה וזה שהוא מעולם לא מכר חדר בפחות מ100 והעלות המקורית שלו היא 270 דולר ללילה. הוא ניסה לראות אם אנחנו ממצמצים אבל הוא קיבל מאיתנו פנים חתומות. עד שהוא אומר “אוקיי” בפנים ששידרו “ניצחתם, אני נכנע”.
וכך, עם תוספת של רק 13 דולר לאדם (עוד 35 שקל) קיבלנו חדר עם נוף מדהים לאגם, שני מפלסים ומיטה זוגית לכל אחד בכל מפלס. שלא לדבר על המגבת!! (סוף סוף מקלחת בלי מגבת מטיילים).

image

image

כדי לבשל ארוחת ערב, הלכנו למבנה של ההוסטל שהיה ממוקם בצד השני של החניה (רק שם יש מטבח). פגשנו שם זוג ישראלי נשוי שמתקרבים ל30 שלהם.
הם שאלו אם אנחנו ישנים בהוסטל וענינו שהחלטנו להתפנק ולישון במלון. הבחור ענה לי בקול הכי הלפלפי שלו “אנחנו משלמים 5 דולר וישנים באוטו” – הייתי ממש קרוב להתפוצץ מצחוק מול בפנים שלו. יחי ההבדל. .. יש גבול לכל “התכלבות” (מלשון כלב)

למחרת קמנו, איליה קצץ ציפורניים במרפסת

image

בתאכלס לא היה לנו הרבה זמן בוואנקה, שכן למחרת הייתה לנו הזמנה לטרק הרוטברן הנחשב לאחד היפים במדינה.
בגלל שהמזג אוויר הראה שלמחרת יהיה יום יפה בתוך שבוע גשום החלטנו לא להזיז את ההזמנה ולנצל את היום היפה ולנסוע משם לקווינסטאון (שעה נסיעה דרומה מוואנקה) ממנה יוצאים לרוטברן ואחרי הטרק לחזור לוואנקה ולחוות אותה (ואחריה שוב לחזור לקווינסטאון ולחוות גם אותה- סוג של הלוך חזור הלוך ביניהן).

הנסיעה לרוטברן מדהימה בפני עצמה על שפת האגם עם פסגות מושלגות

image

image

הרוטברן הוא לא טרק ארוך (כ32 ק”מ) אבל בגלל שהבקתות הטובות באמצע המסלול כבר היו מלאות יצא שהיינו צריכים לעשות ביום השני 25 ק”מ ורצינו להימנע.  החלטנו שניקח רק את הבקתה הראשונה, הממוקמת 7 ק”מ מתחילת המסלול-  נזרוק בה את כל הציוד ללילה, נמשיך לפסגה הכי גבוהה (1500 מ’) ואז נחזור חזרה כדי לישון בבקתה ולמחרת בבוקר רק נחזור את ה7 ק”מ הנוספים.

המסלול היה מפצה ומדהים. העלייה לא הייתה לנו קשה בכלל (בנינו כושר?) והנוף מהפסגה כלל 360 מעלות שהשאירו אותנו עם לסתות שמוטות.
המזג אוויר היה מעולה אחרי יומיים גשומים והרגשנו בשמיים.

image

image

image

image

הנוף המדהים מהבקתה שלנו: (ממש גלויה!)

image

image

למחרת חזרנו שעה וחצי בגשם לאוטו, ומשם דרך קווינסטאון חזרה לוואנקה.

למחרת בוואנקה היה גם יום כזה גשום והלכנו לפאזלינג וורלד. סוג של מוזיאון מגניב עם משחקי חידות/מחשבה (כמו החנות גאיה למי שמכיר), חלק נוסף עם המון אשליות ומבוך אנושי גדול.

image

בכל פינה של המבוך יש מגדל עם צבע מסוים. בכניסה למבוך נדרשים לעבור בכל מגדל עפ”י סדר מסוים (צהוב, אדום,  כחול, ירוק).
ראוי לציין שסיימתי את המבוך ב40 דק’ (זה ברור שכדי להגיע למגדל הכי קרוב צריך ללכת הכי רחוק). איליה סיים ב75  דק’ כמו הזמן שהצהירו שלוקח לסיים. זה היה מגניב.

בחדר האשליות היה גם די מעניין עם כל מיני תמונות שמתעתעות את המוח
לדוג’ האשליה שאיליה יותר גבוה ממני:

image

אחרי צהריים הלכנו לראות סרט בסינמה פרדיסו. מדובר בבית קולנוע קטן וביתי, ששני האולמות שלהם מרוהטים בספות ביתיות (במקום כסאות) ובהפסקה הם מוציאים עוגיות שוקולד צ’יפס מדהימות ישר מהתנור.
זו הייתה הפעם השנייה שלנו שם (הראשונה הייתה בערב שישנו במלון,  15 דקות העיירה).

למחרת בבוקר פגשנו את ענר גלמן (חבר ואיש יקר מצבא) ואת דורון חבר שלו ושתי בנות שהכרנו ברוטברן (יובל וחן) וגם וענר ודורון הכירו מבעוד מועד ובילינו יחד יומיים שש-תינו.

בתחילה נסענו לרוי’ס פיק, טיפוס מטורף של 1300 מ’ לפסגה ממש מעל וואנקה שצופה אל האגמים והפסגות המושלגות של הפארק הלאומי הסמוך.

image

image

image

בערב ישבנו כולנו והכנו ארוחת שישי מטורפת (כל אחד היה אחראי על מנה אחרת, הייתה עבודת צוות משוגעת)- סלמון בתנור, קציצות, תפוחי אדמה אפויים, מרק עדשים, סלט עצום וכרובית גם כן בתנור.

בבוקר שבת יצאנו לטיול נוסף, אל קרחון הרוב-רוי שנמצא בתוך הפארק.
טיפוס לא ארוך ולא קשה לנוף מהמם של הקרחון ולמפל של 300 מ’!!!

image

image

image

image

משם נסענו לקווינסטאון (שוב) שהיא סוג של האנטיתזה לוואנקה.
וואנקה היא עיירה רגועה ושלווה שמסביבה הרבה מסלולי הליכה יפים. קווינסטאון היא מסחטת כסף של תיירות. היא מלאה במסעדות ואטרקציות יקרות (החל מבנג’י ועד לבר מקרח, כולל בדרך כמעט כל דבר שאפשר לעוף איתו) והרבה יותר פעילה.

שתי האטרקציות המגניבות ביותר שעשינו הן קניונינג (עם ענר ודורון)- ירידה בערוץ נחל צר מאוד ושוצף במים בכל מיני צורות כמו אומגה, סנפלינג קפיצה ממפלים ועוד.
זו הייתה חוויה מטורפת ומלאת אדרנלין. הערוץ נחל שבו עשינו את זה הוא הרוטברן (כן אותו, חלק מאותו מסלול שעשימו רק שבוע קודם). אני זוכר שבזמן הטרק עברנו בגשר מעל הערוץ ואמרתי לעצמי “מטורף”.מי האמין ששבוע אחרי זה נרד שם בכוחות עצמנו:

image

האטרקציה השנייה הייתה דאון (פה כבר נפרדנו מענר ודורון). פשוט עלינו על הר גבוה לא רחוק מקווינסטאון, התחברנו לדאון ולמדריך (סנדר, המדריך היפני הגבר) ופשוט התחלנו לרוץ כמו מפגרים במורד ההר. עד שהתרוממנו. חוויה מרשימה

image
image

אחד הימים בקווינסטאון היה קצת גשום וסתם הסתובבנו בעיר.  מסתבר שיש בגנים של קווינסטאון (חצי אי כזה שנכנס לתוך האגם) פריזבי-גולף. סופר מגניב שצריך פשוט לקלוע לתוך סל מרחוק. מי שעושה זאת בכמה שפחות זריקות מקבל פחות נקודות רעות. 18 סלים שונים כאלה!!
ענר קרע אותנו.
מתכונן לזריקה מכרעת

image

מקווינסטאון המשכנו לעיירה טה-אנאו שנמצאת בלב הפארק הלאומי פיורדלנד. עיירה פיצית שנמצאת שעה וחצי נסיעה מקווינסטאון.  כדי לסדר מבחינה גיאוגרפית כאילו קיים סוג של קו שמתחיל בוואנקה ממשיך דרום מערב לקווינסטאון וממשיך עוד דרום מערבה לטה אנאו. כל אחת נמצאת על גדות אגם אחר.
הגענו לטה אנאו ערב לפני תחילתו של הטרק הגדול: המילפורד.
המילפורד נבחר לפני כמה שנים ע”י אחד המגזינים הנחשבים בעולם לטרק היפה ביותר בכדור הארץ.
הטרק אורך ארבעה ימים ובסוף כל מקטע יש בקתה עם כ40 בקתות. לא ניתן לישון באוהל באזור הטרק והמשמעות של זה היא שרק 40 איש יכולים להתחיל את הטרק ביום.  זאת הסיבה שהזמנו אותו עוד ביולי 14′ (אפילו לפני שהזמנו טיסה לניו זילנד!!!).

ב12 לפברואר התחלנו את הטרק.
אני לא יודע אם הוא באמת הטרק היפה בעולם אבל הוא בהחלט יפה. אנחנו התלהבנו קצת יותר מטרקים אחרים, אבל אני חושב שההנאה שלנו מטרק לא נגזרת רק מהיופי שלו, אלא מעוד דברים כמו אנשים שפגשנו בדרך, עלות-תועלת ועוד. בדיעבד, שאני מסתכל עכשיו בתמונות, זה באמת טרק מדהים ביופיו.
מה שכן, אזור הפיורדלנד הוא אחד האזורים הגשומים בעולם עם 6700 מ”מ בשנה!!
התמזל מזלנו ולא ירדה עלינו טיפת גשם 🙂

כמה תמונות מהמילפורד:

image

image

image

ביום השלישי הטרק עובר ליד המפלים הגבוהים ביותר בניו זילנד- כמעט 600 פאקינג מטר. לא נתפס.

image

image

שתי התמונות הבאות הן אותו תמונה רק שאחת מהן הפוכה. תדעו לזהות מי הנכונה ומי ההפוכה?
בין הפותרים נכונה יוגרלו כדורי רוגבי.
1.

image

2.

image

בגלל שהמסלול של הטרק די קבוע מראש, בכל יום ישנים עם אותם אנשים בבקתות ככה שככל שהזמן עובר מתחילים להכיר כמעט את כולם וזה דווקא נחמד. היו איתנו גם זוג ישראלי באזור גיל ה50 (זה היה הממוצע גילאים פחות או יותר) שסוג של אימצו אותנו כילדים שלהם למשך בטיול (בעצם הם סחבו יותר מדי אוכל אז הם דאגו לבשל לנו ואנחנו דאגנו לאכול כדי להוריד מהמשקל שהם סוחבים)

הערב האחרון, היה ערב לפני יום הולדת שלי. אחרי ארוחת הערב התאספנו כמה אנשים (הזוג הישראלי,  אמריקאית נוספת שחגגה 60, יפנים, בלגים ועוד) וחגגנו לנו יום הולדת.  איליה הוציא כובעי יום הולדת ונרות והזוג הישראלי לימד את כולם לשיר “היום יום הולדת”.
היה די שמח.

image

למחרת:
הטרק מסתיים ממש קרוב למילפורד סאונד. סאונד באנגלית נחשב גם לסוג של פיורד – ופה מדובר באחד היפים בעולם  עם סיום הטרק לקחנו סיום בפיורד שהיה סיום מתאים לטרק מהמם.

image

image

החובל של השייט שם לב שאני עם כובע יום הולדת ושאל אם זה באמת היום הולדת שלי. שתי דקות אחר כך הוא השב את תשומת ליבם שכל הנוסעים ברמקול וביקש מכולם לברך אותי. הזוי.
משם תפסנו טרמפ חזרה לטה אנאו ולאוטו… בדרך להמשך טיול באזור

אם יש גן עדן, יש סיכוי סביר שהוא נמצא בניו זילנד.

מה הזמן מסמן לי

אז אחרי שלא עדכנתי זמן מה הגיע הזמן לעדכן שוב. אחרי שנמחק לי כל הפוסט פעם וחצי (לעזאזל עם הכתיבה הזאת בטלפון).

בפעם האחרונה עצרנו בנלסון שאמורה להיות עיירה צעירה ומגניבה. לצערנו לא הספקנו יותר מדי לראות אותה כי היה לנו רק לילה אחד שם וגם זה היה בהוסטל מרוחק כי לא נשאר מקום.

משם נסענו לפארק הלאומי אייבל טזמן הנמצא על החוף הצפוני של האי הדרומי.
אייבל טזמן היה האירופאי הראשון (הולנדי למען האמת) שהגיע לניו זילנד, במאה ה-17. הוא הוריד כמה אנשים מהמשלחת שלו לחוף והמאורים, הילידים של האי הרגו חלק מהם.
טזמן פשוט עשה אחורה פנה וברח. בדרך הוא גילה את טזמניה (כן כן, זה על שמו) אבל “פספס” את אוסטרליה שגילו אותה רק כמה שנים מאוחר יותר.

הפארק הלאומי חולש על החופים האלו שאליהם ירדו אנשיו של טזמן. עשינו טרק של יומיים וכיסינו בערך חצי מהפארק שעובר בעיקר בחופים אך בסוף כל חוף מגיעים לסלע ענק שצריך לטפס מסביב כדי לעבור אותו ולהגיע לחוף הבא וכן הלאה. בין לבין יש תצפיות מדהימות.
image

image

image

image

image

image

באמצע הפארק יש מן מפרץ/לשון של מים שנכנסים לתוך היבשה מפתח קטן וחולשים על רצועה באורך של בערך 2 קילומטר על קילומטר אחד. ניתן לחצות את המפרץ הזה רק שעתיים לפני שעתיים אחרי שיא השפל, דבר הקורה פעמיים ביום.
image

ישנו באוהל ממש על גדת המפרץ כך שיצא לנו ממש לראות את המים עולים לאט לאט רק שעה וחצי אחרי שחצינו את המפרץ הזה בשפל.

תצפית על החופים מרחוק אחרי שכבר החלנו נסיעה באוטו בדרך חזרה.
image

במהלך הנסיעה, קראנו בפרנזי (המדריך שקניתי בארהב על ניו זילנד) המלצה על מקום ממש על הכביש – רק חמש דקות הליכה. אכן הגענו לבריכה יפה במרכז נחל עם אבני גיר שהמים עשו בהם צורות מדהימות.
מיותר לציין שהיינו שם לבד לגמרי.
image

image

image

image

משם נסענו לאזור נלסון לייקס (אוהבים את השם נלסון כאן) שנמצאים שעה וחצי נסיעה דרומה. מדובר באזור עם אגמים יפהפיים והרים מרשימים המתנשאים מעליהם.
התארחנו שם אצל משפחה שגרה בסוג של חווה (כמה סוסים, עז, פרות, תרנגולות ועוד).
לקראת שקיעה יצאתי עם הילדים שלהם לטיול בגבעות מסביב.
image

image

לקחנו יום אחד מנוחה שבו עשינו קייאקים באחד האגמים
למחרת יצאנו לטיול בן יומיים בטיפוס להר רוברט המתנשא מעל לאחד האגמים.
העלייה תלולה מאוד וקשה אך מהר מאוד מגיעים גבוה מעל לצמחייה (בוש
-ליין בעגת המטיילים) והנוף עוצר נשימה.
image

image

אחר כך המשכנו ללכת יום שלם על רכס, שבשילוב ראות מעולה סיפק תצפיות מדהימות.
ההליכה ברכס בנוף הזה גרמה לנו להרגיש כמו חבורת הטבעת משר הטבעות.
image

image

לקראת ערב, הגענו לבקתת אנג’לוס שנמצאת לחופי אגם היושב למרגלות הפסגה (רואים את הבקתה בקטן בצד שמאל למטה)
image

שקיעה מהבקתה
image

ישנו בבקתה ובבוקר התחלני בירידב בדרך אחרת שכוללת מפלים רבים עד שמגיעה חזרה לאגם. משם המשכנו עוד 8 ק”מ על גדת האגם עד שחזרנו לאוטו.
image

קינחנו בסטייק עסיסי וחזרנו לישון לילה נוסף אצל המשפחה המארחת.

מנלסון לייקס התחלנו בנסיעה לכיוון החוף המערבי. בדרך עברנו בעיירה שנקראת מורצ’יסון אשר זכרנו אותה מטיפים שקראנו שהמליצו על רפטינג בעיירה.
מצאנו את המשרד של החברה ברחוב הראשי והחלטנו להיכנס ולראות.
איך שנכנסנו המדריך בדיוק עמד מול קבוצת אנשים גדולה ותדרך אותם. פתאום הוא שם לב אלינו ונהיה לרגע בשקט. ואז שאל אותנו – do you guys wanna go rafting?
ענינו שכן ומפה התארגנו (ושילמנו כמובן) תוך דקות ספורות ויצאנו לרפטינג.
השייט לא דמה בכלל לרפטינג שעשינו באי הצפוני. הוא היה הרבה יותר רגוע (הבנו את זה מראש עם מספר יחסית גדול של מבוגרים) אבל בגלל שהנהר הרבה יותר רגוע בילינו הרבה מאוד זמן במים, צפים רק עם החגורת הצלה. היה כיף! בגלל שיצאנו כל כך מהר בקושי התארגנו על אוכל ובסוף הרפטינג כבר היינו רעבים ממש. כשחזרנו למשרד שלהם הייתה עמדה עם עוגות קטנה (scons ) שכמובן חיסלנו את רובה.

משם הגענו לחוף המערבי אל סלעי הפנקייק.
זה מן מצוק שנכנס למים ועם השנים המים הגואים והשופלים עשו חריצים גם בתוך המצוק עצמו מה שיצר בריכות פנימיות וגם בתוך הסלעים עצמם, מה שמקנה להם מראה של ערימות של פנקייקים.
image

פגשנו שם שוב את נוי וענבר שטיילנו איתם מהאי הצפוני ועד נלסון וחיכינו לשעת שיא הגאות. בזמן הזה המים ממש נכנסים לתוך החורים של המצוק ופוגשים בחוזקה בקירות מה שגורם להשפרצת מים בחריצים לגובה רב. הרגיש כמו סוג של לוויתנים שמשפריצים ממש גבוה. היה מדהים!!
image

משם המשכנו לכיוון ארתור’ס פאס, שהוא אחד ממעברי ההרים העיקריים של האלפים הדרומיים שחוצים את כל האי הדרומי מצפון לדרום.
ביום הראש ישבנו מול מפלי devil’s bowl, המתנשאים לגובה של 140 מ’. ישבנו שם וקראנו ספר, החיים הטובים…
image

למחרת בבוקר עלינו על avalanche peak, עלייה קשה אבל מתגמלת בטירוף על רקע ההרים המושלגים והמפלים הנ”ל.
image

image

image

פגשנו שם גם קיות (קיה, סוג של תוכי אשר ייחודי לניו זילנד, ונחשבת לציפור החכמה בעולם). הם הייתה ממש בסכנת הכחדה אבל עכשיו קצת שיקמו ויש בערך 5,000 כאלה
image

מארתור’ס פאס הדרמנו לאורך החוף המערבי והגענו לאזור הקרחונים. ישנם מעל 1000 קרחונים בניו זילנד וספציפית שם יש שני קרחונים שהם נגישים מאוד. או היו נגישים לפחות. פרנץ יוזף ופוקס הם שני קרחונים שבעבר היו נגישים ברגל, אך מאז 2008 איבדו יותר מקילומטר מאורכם!!! (אורכם כ12 ק”מ)
אז היום ניתן להגיע אליהם במסוק בלבד.
תמונה להמחשה:
image

החלטנו לקחת טיול לפרנץ יוזף. הולבשנו בציוד מיוחד הכולל קרמפונים (כמו סכינים כאלה שמחוברים לנעל כדי לתקוע טוב את הרגל בקרח) וכך טסתי לראשונה בחיי במסוק. וגם טיפסתי לראשונה בחיי על קרחון.
image

image
image
image

במהלך שלושת השעות שהיינו על הקרחון לקחו אותנו לראות כל מיני מערות מגניבות שהחלקנו דרכן ועוד דברים מגניבים. אפילו יצא לנו לראות חתיכה מהקרחונים שמתנתקת ונופלת (איזה רעש זה עושה…).
image

image
image

image

אחר כך הלכנו רק לעשות תצפית קלה עך הקרחון השני, פוקס:

image

היעד הבא שלנו אחרי זה הייתה וונקה, עיירה מגניבה עם נישה מיוחדת. אבל עליה כבר אספר בפעם הבאה.

ככל שהזמן עובר צוברים עוד ועוד חוויות אדירות שכנראה עדיין לא יצא לי לגמרי לעכל. לדעתי תיארתי בפוסט הזה את מסעותינו עד תחילת פברואר, אז צריך להשלים עוד 3 שבועות של חוויות (ויש הרבה כאלה).

בינתיים נשאר לנו פחות משבועיים בניו זילנד ואנחנו רק מחפשים איך להדביק ולהספיק עוד דברים בזמן שנשאר.

שחר.

No worries mate!

אחרי חודש בניו זילנד אפשר להגיד שאנחנו נהנים.

קצת תמונות לספר חלק מהמסלול שלנו:
מפלי פאנגריי.
האתר הראשון שאליו נסענו אחרי שיצאנו מאוקלנד (העיר בה נחתנו) בדרך צפונה.
מפלים מרשימים אבל לא מאוד. למרות זאת, הם נחשבים למפלים הכי מצולמים במדינה.

image

משם, אחרי הגעה לקייפ ריאנגה, הנקודה הצפונית ביותר בניו זילנד איפה שהאוקיינוס השקט מתנגש (literally) בים טזמן ואז התחלנו מסע דרומה אל מעבר לאוקלנד.

image

אחרי גלישה עם בוגי בדיונות חול ומפגש עם עצי הקאורי (העץ הגדול בעולם אחרי הסוקויה בקליפורניה). הגענו להוביטון.
החווה שבה צילמו חלק נכבד משר הטבעות.
הבית של פרודו ובילבו למי שמזהה:

image

יום למחרת, הגענו לעיר רוטרואה שנמצאת במרכז העיר הצפוני ונחשבת לעיר אקסטרים.
שם עשינו רפטינג משוגע בדרגה 5, בעיקר בגלל מפל של 7 מ’ שיורדים במהלך השייט.

image

מתחילים את המפל

image

image

הסירה כבר חצי הפוכה

image

איכשהו התהפכה חזרה (חוץ ממסכנה אחת שנפלה)

image

image

image

image

image

כמה ימים אחרי זה הגענו לטאופו, על שפת האגם הגדול במדינה.
שם עשינו את הצניחה חופשית (ראו את הסרטון בפוסט הקודם). ההתלבטות עם הצניחה הייתה אם לקפוץ עם צלם שמצלם ואיזה (אפשר צלם נוסף, אפשר שהמדריך מצלם וכו’). יש להם כמה חבילות שכל חבילה כוללת עוד משהו (רק תמונות, או וידאו, גם וגם ועוד). כשהגענו לשם הם אמרו שמי שלוקח את החבילה ה2 הכי יקרה, משודרג אוטומוטית להכי יקרה שכוללת הכל. קיצר יצאנו תיירים ושילמנו טוב.
גם המדריך מצלם, גם צלם נוסף, גם ראיון בעלייה למטוס, גם תמונת קפיצה, גם תמונות וגם וידאו וקיבלנו טישירט ובאף (סרט כזה כמו שקיבלו בהישרדות). מגניב.

image

image

image

image

image

image

ואחרי הצניחה קפצנו לראות מפלים יפים שבקצה שלהם נוצרת בריכה ממדהימה בצבע טורקיז.

image

מדרום לאגם טאופו, עשינו טרק של יום בפארק הלאומי טונגרירו, הפארק הלאומי ה4 שנפתח בעולם. הוא סובב 3 הרי געש (התפרצות אחרונה ב2012) וגם כשהיינו שם פתאום יוצא עשן מכל מיני מקומות (אם תסתכלו טוב בתמונת פנורמה מצד ימין תוכלו לראות) ויש הרבה שלטים אלקטרונים שמראים האם בטוח להמשיך או לא מבחינה וולקנית.

אחד מההרים האלה הוא מאונט דום (Mount doom ) משר הטבעות:

image

אגמים מדהימים למעלה על ההר:

image

ועוד סתם יפה:

image

כמה ימים לאחר מכן, אחרי ביקור בוולינגטון עיר הבירה שנמצאת בקצה הדרומי של האי הצפוני הגענו לאי הדרומי המיוחל. זה שכולם מדברים על הנופים שלו וכו’.

הנסיעה במעבורת לוקחת כ3 שעות, כשחצי מתוכן עוברות בתוך הפיורדים של צפון האי הדרומי.

הגענו לעיירה בשם פיקטון, שביום יום כל תפקידה הוא לקבל אנשים מהמעבורת ולהעלות אחרים למעבורת, אך הגענו בדיוק ביום שבת שבו התנהל פסטיבל ימאות. היה יום שמשי וכל העיירה הייתה בחוף, דוכנים, במה עם הופעות ופיראטים מסתובבים. בערב היה מלא אנשים בבארים ובמסעדות ואפילו זיקוקים מרשימים!!!
היה ממש מגניב… וזה מפתיע כי הטיפ הידוע הוא “לצאת מהעיירה הזאת כמה שיותר מהר”.
אין כרגע תמונות כי אני לא צילמתי ויש איתי אנשים בונקרים…

השתמשנו גם בעיירה כנקודת יציאה לטרק הקווין שארלוט. הוא 70 ק”מ ואפשר לעשות אותו כמה ימים. החלטנו לעשות רק יום כי הנופים די חוזרים:

image

משם המשכנו לכיוון נלסון שעליה נספר בפעם הבאה.
רק נגיד שהתחלנו להשתמש בfrenzy (ספר שקניתי בארה”ב שמספר על האי הדרומי).
הוא ממש אדיר ומראה על כל מיני מקומות משוגעים ולא מוכרים שנמצאים במרחק ממש קצר מהכביש. במילים אחרות רוב האנשים חולפים עם המכונית ממש קרוב לאתרים מדהימים ביופיים (מעיינות, מפלים וכו’) ולא רואים אותם.

לדוג’- Cable bay, מפרץ מטורף שבגאות הופך גבעה לאי. (ובשפל לסתם גבעה עם חוף).

image

עד לכאן!! זה בעיקר נקודות עיקריות ולא פירוט מלא.
הגעתי בתיאורים בערך לעד לפני 10 ימים אז נכניס את השאר בפעם הבאה