אם יש גן עדן

נותר לי לתאר את ה4 שבועות האחרונים בטיול בניו זילנד. הפוסט הזה מתאר את שני הראשונים מתוכם, ואולי העמוסים ביותר.

בסוף הפוסט הקודם תיארתי את אזור הקרחונים ושמשם נסענו לוונאקה – wanaka.

הנסיעה אורכת כמה שעות לאורך החוף המערבי. אפשר להגיד שזה היום הראשון מאז שהגענו שהיה באמת גשום, כמעט כולו,  אחרי חודש במדינה. די הרווחנו מבחינת מזג אוויר.
בכל מקרה חיכינו לאיזו הפוגה כדי לעצור בצד ולבשל ארוחת צהריים.
מצאנו אגם נחמד לבשל לידו ולאכול ארוחת צהריים

אבל פתאום הגיעה לנו הפתעה..
עד עכשיו, לא סיפרתי בכלל על המכה האמיתית של ניו זילנד.
מדובר על זבובי חול. זבובונים ממש קטנים, סוג של רוצח שקט שאוהבים עור רך (בעיקר באזור הקרסול אך לא רק) ופשוט מתיישבים בשקט ועוקצים. עקיצה מגרדת ומעצבנת.
אם אתה מזהה עליך זבוב שחור והרגת אותה – ניצלת.
אם אתה מרגיש עקיצה מסתכל ורואה כבר זבוב שם – אתה יודע שאפשר להרוג אותו, אבל מאוחר מדי.
אני יחסית הסתדרתי איתם באופן סביר אבל ראינו כמה אנשים שלא רואים את הרגליים שלהם מרוב עקיצות. 
בכל מקרה תוך כדי שאנחנו מבשלים הגיעה להקה ענקית של זבובי חול שכיסתה אותנו. מהר הכנסנו הכל לתוך האוטו אבל הם כבר היו בתוך האוטו.  וכך אנחנו נוסעים עם חלונות פתוחים ומזגן על עוצמה גבוהה ומנסים להרוג ולהעיף אותם החוצה ככל האפשר.
הזייה.

הגענו לוואנקה אחרי נסיעה בגשם ובדיוק נראה שהתחיל להתבהר, לקראת ערב.
מסתבר שוונאקה עיירה די מבוקשת ואנחנו, כמו שעשינו עד עכשיו, תכננו פשוט להגיע למצוא הוסטל במקום.
לצערנו לא מצאנו כלום ונאלצנו לנסוע להוסטל אחר שנמצא על שפת אגם אחר, כ15 דקות מהעיירה.
כשהגענו,  נגלה לענינו מלון יחסית מפואר, עם חדרים עשויי עץ ממש על שפת האגם.
קצת מבולבלים נכנסנו פנימה לקבלה והמנהל אמר שלמלון יש גם הוסטל מאחורה ובאמת רוב האנשים לא מבינים איך המקום המפואר הזה הוא הוסטל.
השעה הייתה כבר לקראת 8 בערב, והמנהל פתאום אמר “אתם יודעים מה, המלון לא מלא. כמה אתם מוכנים לשלם על חדר?” .
מיטה בדורם (חדר עם 6 עד 8 מיטות)  בהוסטל עולה 27 דולר, לא רצינו להוסיף הרבה יותר ושאלנו כמה הוא מוכן לתת.
הוא אמר שהוא יכול לעשות את זה ב100 דולר לשנינו ביחד.
הסתכלנו עליו בפרצוץ חמוץ ואמרנו לו שזה יקר לנו וכמעט כפול. “אנחנו מוכנים לשלם 40 דולר לאדם”.
הוא הסתכל עלינו בפרצוץ מבוהל. התחיל לחשב ולמלמל לעצמו מה העלות של חדר ללילה וזה שהוא מעולם לא מכר חדר בפחות מ100 והעלות המקורית שלו היא 270 דולר ללילה. הוא ניסה לראות אם אנחנו ממצמצים אבל הוא קיבל מאיתנו פנים חתומות. עד שהוא אומר “אוקיי” בפנים ששידרו “ניצחתם, אני נכנע”.
וכך, עם תוספת של רק 13 דולר לאדם (עוד 35 שקל) קיבלנו חדר עם נוף מדהים לאגם, שני מפלסים ומיטה זוגית לכל אחד בכל מפלס. שלא לדבר על המגבת!! (סוף סוף מקלחת בלי מגבת מטיילים).

כדי לבשל ארוחת ערב, הלכנו למבנה של ההוסטל שהיה ממוקם בצד השני של החניה (רק שם יש מטבח). פגשנו שם זוג ישראלי נשוי שמתקרבים ל30 שלהם.
הם שאלו אם אנחנו ישנים בהוסטל וענינו שהחלטנו להתפנק ולישון במלון. הבחור ענה לי בקול הכי הלפלפי שלו “אנחנו משלמים 5 דולר וישנים באוטו” – הייתי ממש קרוב להתפוצץ מצחוק מול בפנים שלו. יחי ההבדל. .. יש גבול לכל “התכלבות” (מלשון כלב)

למחרת קמנו, איליה קצץ ציפורניים במרפסת

בתאכלס לא היה לנו הרבה זמן בוואנקה, שכן למחרת הייתה לנו הזמנה לטרק הרוטברן הנחשב לאחד היפים במדינה.
בגלל שהמזג אוויר הראה שלמחרת יהיה יום יפה בתוך שבוע גשום החלטנו לא להזיז את ההזמנה ולנצל את היום היפה ולנסוע משם לקווינסטאון (שעה נסיעה דרומה מוואנקה) ממנה יוצאים לרוטברן ואחרי הטרק לחזור לוואנקה ולחוות אותה (ואחריה שוב לחזור לקווינסטאון ולחוות גם אותה- סוג של הלוך חזור הלוך ביניהן).

הנסיעה לרוטברן מדהימה בפני עצמה על שפת האגם עם פסגות מושלגות

הרוטברן הוא לא טרק ארוך (כ32 ק”מ) אבל בגלל שהבקתות הטובות באמצע המסלול כבר היו מלאות יצא שהיינו צריכים לעשות ביום השני 25 ק”מ ורצינו להימנע.  החלטנו שניקח רק את הבקתה הראשונה, הממוקמת 7 ק”מ מתחילת המסלול-  נזרוק בה את כל הציוד ללילה, נמשיך לפסגה הכי גבוהה (1500 מ’) ואז נחזור חזרה כדי לישון בבקתה ולמחרת בבוקר רק נחזור את ה7 ק”מ הנוספים.

המסלול היה מפצה ומדהים. העלייה לא הייתה לנו קשה בכלל (בנינו כושר?) והנוף מהפסגה כלל 360 מעלות שהשאירו אותנו עם לסתות שמוטות.
המזג אוויר היה מעולה אחרי יומיים גשומים והרגשנו בשמיים.

הנוף המדהים מהבקתה שלנו: (ממש גלויה!)

למחרת חזרנו שעה וחצי בגשם לאוטו, ומשם דרך קווינסטאון חזרה לוואנקה.

למחרת בוואנקה היה גם יום כזה גשום והלכנו לפאזלינג וורלד. סוג של מוזיאון מגניב עם משחקי חידות/מחשבה (כמו החנות גאיה למי שמכיר), חלק נוסף עם המון אשליות ומבוך אנושי גדול.

בכל פינה של המבוך יש מגדל עם צבע מסוים. בכניסה למבוך נדרשים לעבור בכל מגדל עפ”י סדר מסוים (צהוב, אדום,  כחול, ירוק).
ראוי לציין שסיימתי את המבוך ב40 דק’ (זה ברור שכדי להגיע למגדל הכי קרוב צריך ללכת הכי רחוק). איליה סיים ב75  דק’ כמו הזמן שהצהירו שלוקח לסיים. זה היה מגניב.

בחדר האשליות היה גם די מעניין עם כל מיני תמונות שמתעתעות את המוח
לדוג’ האשליה שאיליה יותר גבוה ממני:

אחרי צהריים הלכנו לראות סרט בסינמה פרדיסו. מדובר בבית קולנוע קטן וביתי, ששני האולמות שלהם מרוהטים בספות ביתיות (במקום כסאות) ובהפסקה הם מוציאים עוגיות שוקולד צ’יפס מדהימות ישר מהתנור.
זו הייתה הפעם השנייה שלנו שם (הראשונה הייתה בערב שישנו במלון,  15 דקות העיירה).

למחרת בבוקר פגשנו את ענר גלמן (חבר ואיש יקר מצבא) ואת דורון חבר שלו ושתי בנות שהכרנו ברוטברן (יובל וחן) וגם וענר ודורון הכירו מבעוד מועד ובילינו יחד יומיים שש-תינו.

בתחילה נסענו לרוי’ס פיק, טיפוס מטורף של 1300 מ’ לפסגה ממש מעל וואנקה שצופה אל האגמים והפסגות המושלגות של הפארק הלאומי הסמוך.

בערב ישבנו כולנו והכנו ארוחת שישי מטורפת (כל אחד היה אחראי על מנה אחרת, הייתה עבודת צוות משוגעת)- סלמון בתנור, קציצות, תפוחי אדמה אפויים, מרק עדשים, סלט עצום וכרובית גם כן בתנור.

בבוקר שבת יצאנו לטיול נוסף, אל קרחון הרוב-רוי שנמצא בתוך הפארק.
טיפוס לא ארוך ולא קשה לנוף מהמם של הקרחון ולמפל של 300 מ’!!!

משם נסענו לקווינסטאון (שוב) שהיא סוג של האנטיתזה לוואנקה.
וואנקה היא עיירה רגועה ושלווה שמסביבה הרבה מסלולי הליכה יפים. קווינסטאון היא מסחטת כסף של תיירות. היא מלאה במסעדות ואטרקציות יקרות (החל מבנג’י ועד לבר מקרח, כולל בדרך כמעט כל דבר שאפשר לעוף איתו) והרבה יותר פעילה.

שתי האטרקציות המגניבות ביותר שעשינו הן קניונינג (עם ענר ודורון)- ירידה בערוץ נחל צר מאוד ושוצף במים בכל מיני צורות כמו אומגה, סנפלינג קפיצה ממפלים ועוד.
זו הייתה חוויה מטורפת ומלאת אדרנלין. הערוץ נחל שבו עשינו את זה הוא הרוטברן (כן אותו, חלק מאותו מסלול שעשימו רק שבוע קודם). אני זוכר שבזמן הטרק עברנו בגשר מעל הערוץ ואמרתי לעצמי “מטורף”.מי האמין ששבוע אחרי זה נרד שם בכוחות עצמנו:

האטרקציה השנייה הייתה דאון (פה כבר נפרדנו מענר ודורון). פשוט עלינו על הר גבוה לא רחוק מקווינסטאון, התחברנו לדאון ולמדריך (סנדר, המדריך היפני הגבר) ופשוט התחלנו לרוץ כמו מפגרים במורד ההר. עד שהתרוממנו. חוויה מרשימה

אחד הימים בקווינסטאון היה קצת גשום וסתם הסתובבנו בעיר.  מסתבר שיש בגנים של קווינסטאון (חצי אי כזה שנכנס לתוך האגם) פריזבי-גולף. סופר מגניב שצריך פשוט לקלוע לתוך סל מרחוק. מי שעושה זאת בכמה שפחות זריקות מקבל פחות נקודות רעות. 18 סלים שונים כאלה!!
ענר קרע אותנו.
מתכונן לזריקה מכרעת

מקווינסטאון המשכנו לעיירה טה-אנאו שנמצאת בלב הפארק הלאומי פיורדלנד. עיירה פיצית שנמצאת שעה וחצי נסיעה מקווינסטאון.  כדי לסדר מבחינה גיאוגרפית כאילו קיים סוג של קו שמתחיל בוואנקה ממשיך דרום מערב לקווינסטאון וממשיך עוד דרום מערבה לטה אנאו. כל אחת נמצאת על גדות אגם אחר.
הגענו לטה אנאו ערב לפני תחילתו של הטרק הגדול: המילפורד.
המילפורד נבחר לפני כמה שנים ע”י אחד המגזינים הנחשבים בעולם לטרק היפה ביותר בכדור הארץ.
הטרק אורך ארבעה ימים ובסוף כל מקטע יש בקתה עם כ40 בקתות. לא ניתן לישון באוהל באזור הטרק והמשמעות של זה היא שרק 40 איש יכולים להתחיל את הטרק ביום.  זאת הסיבה שהזמנו אותו עוד ביולי 14′ (אפילו לפני שהזמנו טיסה לניו זילנד!!!).

ב12 לפברואר התחלנו את הטרק.
אני לא יודע אם הוא באמת הטרק היפה בעולם אבל הוא בהחלט יפה. אנחנו התלהבנו קצת יותר מטרקים אחרים, אבל אני חושב שההנאה שלנו מטרק לא נגזרת רק מהיופי שלו, אלא מעוד דברים כמו אנשים שפגשנו בדרך, עלות-תועלת ועוד. בדיעבד, שאני מסתכל עכשיו בתמונות, זה באמת טרק מדהים ביופיו.
מה שכן, אזור הפיורדלנד הוא אחד האזורים הגשומים בעולם עם 6700 מ”מ בשנה!!
התמזל מזלנו ולא ירדה עלינו טיפת גשם 🙂

כמה תמונות מהמילפורד:

ביום השלישי הטרק עובר ליד המפלים הגבוהים ביותר בניו זילנד- כמעט 600 פאקינג מטר. לא נתפס.

שתי התמונות הבאות הן אותו תמונה רק שאחת מהן הפוכה. תדעו לזהות מי הנכונה ומי ההפוכה?
בין הפותרים נכונה יוגרלו כדורי רוגבי.
1.

2.

בגלל שהמסלול של הטרק די קבוע מראש, בכל יום ישנים עם אותם אנשים בבקתות ככה שככל שהזמן עובר מתחילים להכיר כמעט את כולם וזה דווקא נחמד. היו איתנו גם זוג ישראלי באזור גיל ה50 (זה היה הממוצע גילאים פחות או יותר) שסוג של אימצו אותנו כילדים שלהם למשך בטיול (בעצם הם סחבו יותר מדי אוכל אז הם דאגו לבשל לנו ואנחנו דאגנו לאכול כדי להוריד מהמשקל שהם סוחבים)

הערב האחרון, היה ערב לפני יום הולדת שלי. אחרי ארוחת הערב התאספנו כמה אנשים (הזוג הישראלי,  אמריקאית נוספת שחגגה 60, יפנים, בלגים ועוד) וחגגנו לנו יום הולדת.  איליה הוציא כובעי יום הולדת ונרות והזוג הישראלי לימד את כולם לשיר “היום יום הולדת”.
היה די שמח.

למחרת:
הטרק מסתיים ממש קרוב למילפורד סאונד. סאונד באנגלית נחשב גם לסוג של פיורד – ופה מדובר באחד היפים בעולם  עם סיום הטרק לקחנו סיום בפיורד שהיה סיום מתאים לטרק מהמם.

החובל של השייט שם לב שאני עם כובע יום הולדת ושאל אם זה באמת היום הולדת שלי. שתי דקות אחר כך הוא השב את תשומת ליבם שכל הנוסעים ברמקול וביקש מכולם לברך אותי. הזוי.
משם תפסנו טרמפ חזרה לטה אנאו ולאוטו… בדרך להמשך טיול באזור

אם יש גן עדן, יש סיכוי סביר שהוא נמצא בניו זילנד.